לפני שאני מתחילה לספר לכם על מתקני המיחזור של קיוטו ועל מיחזור ביפן באופן כללי יותר, אני חייבת לומר שפסולת ומיחזור תמיד ריתקו אותי. מה קורה לשקית הזבל אחרי שזרקתי אותה לפח? מה קורה עם שקיות הבמבה ששמתי בפח הכתום? לאן הן מגיעות? מבחינתי, מאותו הרגע הן לא קיימות יותר, אבל במציאות, דברים לא פשוט נעלמים…
שיטת השלכת הפסולת והמיחזור ביפן שונה מאד מהשיטה בישראל. בישראל אנחנו רגילים שיש פחים שכונתיים בהם יש הפרדה לסוגים שונים של פסולת (אמנם לא בכל מקום). לעומת זאת, ביפן יש ימים מוגדרים בשבוע שבהם מוציאים סוג מסויים של פסולת לנקודת איסוף שכונתית. למשל, ביום רביעי עד 8:00 אני צריכה להוציא את השקית עם כל מיחזור הפלסטיק של השבוע – רק אז אני יכולה לזרוק את הפלסטיק. הימים משתנים בהתאם לסוג הפסולת (פסולת רגילה לשריפה, פלסטיק, פחיות וכו') ויש שקיות זבל מיוחדות שרק בהן אפשר לזרוק את הפסולת (כך לפחות בקיוטו).
נשים רגע את ההבדלים בין הארצות בצד, לא בישראל ולא ביפן המציאו שיטה להעלמת פסולת, כך שבסוף היא צריכה להגיע לאנשהו, ממוחזרת או לא. לפני כחודש הייתה לי ההזדמנות לצאת ל"מסע-בעקבות-הפסולת" (נשמע מלבב, לא?) של קיוטו, ומצאתי את עצמי יחד עם קבוצת מתעניינים בסיור אל מתקני המיחזור של קבוצת Yasuda Sangyo.
Yasuda Sangyo Group – החברה המארחת
Yasuda Sangyo Group (או בקיצור, יאסודה) זו בעצם קבוצה המורכבת משש חברות למיחזור שפועלות בקיוטו והסביבה. למעשה, החברות בקבוצה ממחזרות פסולת בכל איזור קנסאי, אך יאסודה היא לא הקבוצה היחידה. יש עוד הרבה חברות שעוסקות בנושא באיזור, לפחות 100, כך טוענים בחברה. ההבדל, כך הסבירו לי, הוא שמתוך ארבע החברות הגדולות למיחזור שקיימות באיזור (יאסודה היא אחת מהן), יאסודה היא היחידה שלא משתמשת במתקנים לשריפת פסולת. הסיבה לכך היא ששריפת פסולת צורכת הרבה מאד אנרגיה, כך שהם מעדיפים להשתמש בדרכים אלטרנטיביות.
סיור במתקני המיחזור
אני נרשמתי לסיור עם עוד קבוצת סטודנטים מהאוניברסיטה שרשומיםנרשמתי לסיור יחד עם עוד קבוצת סטודנטים מהאוניברסיטה שרשומים לפרוייקט École De Kyodai. זה פרוייקט מטעם אוניברסיטת קיוטו שהמטרה שלו היא להעלות מודעות לנושאים אקולוגים. מלבד הסטודנטים היו עוד משתתפים בסיור, חלקם נציגים של חברות מסחריות (סך הכל היינו בערך 30). ממה ששמתי לב, נראה שכולם מתעניינים בנושא המיחזור ביפן. הסיור עצמו אורגן על ידי קבוצת חוקרים בתחום הפסולת (כן כן, יש כזה תחום), והוא היה כולו ביפנית. למרות שאני הייתי ה"אדם המערבי" היחיד בו (!), העובדים היו ממש נחמדים, והתעכבו כמה שהיה צריך כדי להסביר לי מושגים מסובכים ביפנית פשוטה 🙂
התחנה הראשונה שלנו הייתה מרכז המיחזור Eco No Mori שבבעלות אחת החברות מתוך קבוצת יאסודה. כשהגענו לשם לקחו אותנו אל אולם קטן בו הציגו בפנינו את קבוצת יאסודה. וביפן, כמו ביפן, לא עוברים לסדר היום בלי….לקבל מתנות! כל משתתף קיבל כובע, מגבת ותיק עם הלוגו של החברה – מכשפה קטנה וחמודה. המכשפה מופיעה גם על מוצרים ממוחזרים שהחברה מייצרת, למשל, טישו וניירות טואלט מנייר ממוחזר. תוכלו גם לראות אותה על רכבי החברה. אם תהיו באיזור קיוטו ותראו את המכשפה על רכב פינוי אשפה – זו המכשפה של יאסודה 🙂
החיים החדשים של הפסולת שלנו
בתור מישהי שלא עוסקת במקצועה בתחום המיחזור, אני מבינה את הקושי בלהבין מושגים מורכבים ופעולות שרק מומחים מבינים. מתוך ההבנה הזו, אני רוצה בפוסט הזה להשאיר את המונחים פשוטים יחסית, שיהיו מובנים לכולם. אז אל דאגה, אני לא אשלח אתכם לויקיפדיה כל משפט שני. We’ll keep it simple 😉
אחרי ההסברים יצאנו החוצה לראות את הדבר האמיתי – מתקני המיחזור! התחלנו במיחזור של פחיות אלומיניום. מה שעושים זה דוחסים את הפחיות לקוביות של טון (שכל אחד מהם עולה בערך 14,000 דולר!). אז מכניסים אותן למיכל שריפה של 400 מעלות ומשם הן יוצאות כחלקיקים קטנים של מתכת. מהחלקיקים האלו מכינים כלים שונים ופחיות אלומיניום חדשות.
משם עברנו למקום בו ממחזרים פלסטיק ונייר "שאינם ניתנים לשימוש חוזר". למה הם מרכזים נייר ופלסטיק באותו המקום, אתם שואלים? גם אני שאלתי. אחרי הכל, אלו שני חומרים שונים לגמרי. אז כאן הייתה לי הפתעה: משני המרכיבים האלו מכינים דלק מוצק שנקרא RPF – Refuse Paper&Plastic Fuel. עזבו אתכם מהסברים על קלוריות וזמן בערה (כן, גם אני פעם ראשונה שומעת את המושג "קלוריות" בהקשר אחר מאשר אוכל): בפשטות, ה-RPF הוא דלק שמחליף פחם ושמן. פלסטיק ונייר מתועלים לשם הפקת אנרגיה במקום שיערמו במקום שכוח אל – זה מה שחשוב.
RPF - Refuse Paper&Plastic Fuel
במקום הבא עברנו לראות מה עושים עם הזבל האורגני. בגדול, שאריות המזון שאנחנו זורקים הן זבל אורגני (עוד דוגמאות לזבל אורגני: גזם וצמחים). אני לא אשקר – הריח לא היה נעים (בלשון המעטה!), וזה עוד כשהייתי עם מסכת-מנתחים כיאה ליפן. בתהליך המיחזור מכונות מפרידות בין שקיות הפלסטיק, בהן הזבל האורגני נזרק, לבין הזבל האורגני עצמו. השקיות בדרך כלל משמשות להכנת RPF, בעוד מהזבל האורגני מכינים מזון לבעלי חיים.
אחרי כן עברנו למרכז "מיחזור" הקרטונים. מהקרטונים מכינים….קרטונים! כן כן, הם לא עוברים תהליך מיחזור (רק מפרקים מהם את החלקים המלוכלכים), והם חוזרים לשמש כקרטונים לתעשייה. רק לידע כללי – מה שלא עובר מיחזור לא נקרא recycle, אלא reuse. זה מה שבעצם קורה עם הקרטונים.
טאטאמי !
יצא לכם להלך על מחצלת טאטאמי באיזור קיוטו, או במקום אחר בקנסאי? יכול להיות שביום מן הימים היא תמצא (או כבר מצאה) את עצמה במתקני המיחזור של יאסודה! כן כן, הם אוספים גם מחצלות טאטאמי ומפרקים אותן לחלקיקים. הליבה של מחצלות הטאטאמי עשויה משבבי עץ (אמנם לא תמיד!), וכשאין צורך יותר במחצלת – מפרקים אותה חזרה לשבבים. נראה לי שזה תחום שייחודי רק למיחזור ביפן.
גם רפסודות וקורות עץ זוכות לאותו גורל ומפורקות לשבבי עץ שחוזרים לתעשייה בה הם יכולים להיות מתועלים מחדש. בחלק מהשבבים משתמשים כדי להכין RDF – Refuse-derived fuel. ה- RDF הוא דלק מוצק בדיוק כמו ה- RPF. ההבדל ביניהם הוא שב- RDF יש גם שבבי עץ.
RDF - Refuse-Derived Fuel
אמנם זה נראה מהצד שקבוצת יאסודה מפרקים הכל, אבל זה לא בדיוק כך. יש חומרים שלא עוברים פירוק במתקני הקבוצה – כמו למשל פסולת אלקטרונית. הם כן אוספים אותה, ואז שולחים אותה לחברות אחרות שעוסקות בפירוק מוצרים אלקטרונים.
אז מה התכניות לעתיד?
את היום סגרנו בהרצאה בה אחד העובדים הציג לנו מהן מטרות החברה שיאפשרו פיתוח בר-קיימא (תרגום חופשי מ- Sustainable Development Goals – SDGs). היה זמן לשאול שאלות ואפילו מנכ"ל החברה הגיע במיוחד כדי להודות אישית לכל אחד ואחת מאתנו על השתתפותנו בסיור. למדתי המון על התהליך שעוברת הפסולת אחרי שאני "נפטרת" ממנה ובכלל על תחום המיחזור ביפן. זה בהחלט היה סיור מושקע הרבה מעבר למה שציפיתי.
עם זאת חשוב לזכור שהמתקנים של יאסודה הם היחידים שנחשפתי אליהם ויכול להיות שהם לא מייצגים את כל מתקני מיחזור הפסולת ביפן – כך שהיא לאו דווקא מטופלת באופן שהצגתי בפוסט!
המסקנה שלי מהיום הזה? קודם כל, מסתבר שלזבל שלנו יש מסע לא קטן אחרי שאנחנו זורקים אותו. אבל יותר מזה – טוב שיש מי שמתעל פסולת ונותן לה חיים חדשים. זה הרבה יותר טוב מלשרוף, לערום או לקבור אותה.
עם זאת אני חייבת לציין שההליך עצמו של המיחזור צורך המון משאבים, ולכן הכי טוב יהיה לצמצם את הצריכה המיותרת איפה שאפשר. יש פה כמה רעיונות על איך לצמצם את צריכת הפלסטיק. לא כל דבר ניתן למיחזור, וגם מה שניתן – יש מצב שמראש אנחנו לא באמת צריכים אותו. בכל מקרה, אין ספק שמיחזור הוא לא עניין של בחירה – אנחנו חייבים למחזר, כדי לתעל את הפסולת שלנו ולהעניק לה חיים חדשים. בינינו – זה גם לא כזה קשה 😉
מה אתכם?
למדתם משהו חדש לגבי מיחזור ביפן?
יצא לכם פעם לתת ל"פסולת" חיים חדשים?
ספרו לי בתגובות (:
24 תגובות
תמרית
יולי 26, 2019 at 1:45 pmהעניין שיפן מצד אחד מקפידה על מיחזור ומצד שני לא ראיתי מדינה כל כך בזבזנית בענייני אריזה, כל דבר ארוז במליון אריזות והשימוש באריזות ניילון הוא מטורף.
bluevagabond
יולי 26, 2019 at 1:51 pmזה כל כך נכון!
הדבר הראשון שבן הזוג שלי למד להגיד ביפנית הוא "בלי שקית בבקשה".
הדבר השני "לא צריך סכו"ם".
שיר
יולי 26, 2019 at 4:59 pmפוסט מעניין ומיוחד. כיף לראות הקפדה על מחזור.
bluevagabond
יולי 26, 2019 at 6:14 pmהלוואי וזה היה אפילו יותר נפוץ (:
תמר
יולי 26, 2019 at 9:23 pmמסכימה עם ההערה. כל דבר כל כך מחושב, מטופל מצד שני זה ניראה כאילו הם מייצרים אריזות כדי 'לטפל' בהן. אבל זה מאד מרשים. אנחנו צריכים ללמוד מהם.
bluevagabond
יולי 26, 2019 at 9:28 pmנראה לי גם בתוך יפן יש מקומות שיכולים ללמוד מהקבוצה הזאת (:
יעל
יולי 26, 2019 at 5:16 pmכבר הצביעו לפניי על נושא האריזות הפסיכי ביפן, כשכל עוגה שלקחתי בטייק אוויי נעטפה כאילו מדובר במשלוח קריסטלים שביר ויקר ערך.
אבל אומר לגבי הפסקה הסוגרת, שהיא מאוד מאוד נכונה, וצמצום צריכה הוא חלק חשוב יותר בשמירה על הסביבה ממחזור, אבל צריך לזכור גם עוד דרך פעולה – שימוש נוסף (באנכלית זה קל: reduce, reuse, recycle). נדמה לי שבזה היפנים פחות מתעסקים, וחבל. הלכתי עם חבר יפני לחדר האשפה בבניין, והיה לי חבל לראות כמה דברים נערמו למחזור כשהם עוד שמישים לגמרי והיו יכולים להיתרם או להימסר. במקום מגוריי הנוכחי למשל (בישראל) זה יותר נפוץ – רהיט או חפץ שנזרק לרוב מפורסם כדי שמישהו אחר ייקח. חצי מהבית שלי רוהט ככה… ועדיין זה מרגיש לי כאילו יכלו לעשות הרבה יותר.
bluevagabond
יולי 26, 2019 at 6:18 pmוואו יעל אין לך מושג כמה את צודקת!
בדיוק בחודש האחרון רציתי לתרום בגדים. איכותיים. חלק חדשים לגמרי. היו אפילו מותגים כמו יוניקלו, זארה, אמריקן איגל ומה לא… אין איפה לתרום! היחידות שערכו מבצעי התרמה היו כנסיות, וגם אז זה בשבוע מסויים בשנה וצריך לשלוח את זה בחצי יפן בחבילה לא זולה כדי שיקבלו את זה.
אני רק חושבת כמה אנשים יכלו להינות מהבגדים האיכותיים האלו אם רק היה איפה לתרום.
בסוף כמעט הכל נתרם לחנות יד שניה לייד הבית שלי – לפחות יעשו בהם שימוש חוזר (;
תאי אוסטר
יולי 26, 2019 at 8:13 pmתודה על הפוסט המעשיר. בהחלט חוויה. באחד הטיולים שלי ביפן, שאל אותי נוסע איך הניגודיות הזו יכולה לחיות בכפיפה אחת? מצד אחד תחנות מחזור בכל פינה ומצד שני בבתי המלון כל כך הרבה מוצרים חד פעמיים…הכתבה שלך קצת מרגיעה.מסתבר שממחזרים את המוצרים/חומרים לשימוש מחודש. אבל, תאכלס, כמה משאבים צורכים לצורך העניין.
bluevagabond
יולי 26, 2019 at 9:11 pmעדיין חשוב לציין שלא כל מתקני המיחזור נראים כמו המתקן הזה. אני מניחה שלמתקנים שנראים פחות טוב אין תמריץ להזמין אליהם מבקרים.
זו דוגמא של מקום אחד, ואנחנו לא באמת יודעים מה קורה בשאר המקומות.
אורן
יולי 27, 2019 at 12:43 amכתבה מדהימה. פותחת את הראש לגבי מיחזור, תודה!
bluevagabond
יולי 27, 2019 at 9:07 amתודה רבה אורן (:
Rotem - Tricolad blog
יולי 27, 2019 at 7:21 amפוסט ממש מעניין! וכן בהחלט , יצא לי להשתמש שוב בדברים שבתכלס יכלו להזרק ישר לפח
bluevagabond
יולי 27, 2019 at 9:07 amיאללה תני רעיונות ל- diy שווה!
אני יודעת שאת מומחית (;
the yellow edit
יולי 27, 2019 at 8:08 pmאיזה תהליך מרתק! הלוואי ובארץ היינו שומעים על המחזור יותר. או לפחות מצליחים להעלות מודעות… איכשהו כל מה שקשור ביפן מרגיש לי יותר יעיל מבארץ חחח
bluevagabond
יולי 27, 2019 at 9:41 pmחח יש יתרונות וחסרונות לכל מקום אני מניחה (:
אבל כן – יפנים יעילים בהרבה מאד תחומים.
אילנה
יולי 27, 2019 at 11:53 pmפוסט מרתק והצילומים נהדרים. מעניין אם יש לנו בארץ פרוייקטים כאלה להעלאת המודעות לנושאים אקולוגים לציבור בכלל.
bluevagabond
יולי 28, 2019 at 12:23 amשמעתי שיש איזה פרוייקט בחיריה, לא?
לימור רוב
יולי 28, 2019 at 5:02 amאיזה רעיון מדליק לפוסט!
רציני, מאיפה הבאת את הרעיון הזה? כל הכבוד!
bluevagabond
יולי 28, 2019 at 8:32 amחברה שלי הייתה בסיור כזה לפני שנתיים ומאז ידעתי שאני גם רוצה.
אחרי שהבלוג עלה היה לי ברור שזה ראוי לפוסט (:
גלית קידר
יולי 29, 2019 at 2:55 pmפוסט מסקרן מאוד, למרות המיחזור זאת אחת הארצות הכי לא אקולוגיות שיש ואין שם מודעות ליד שנייה, הכל נזרק.
יחד עם זאת מדהים שהם מגיעים לכזאת רמה של מחזור לפי יום, בהחלט אחת הבעיות פה בארץ שהכל נזרק לאותו הפח כל יום ויום מה שלעיתים מונע מיחזור
bluevagabond
יולי 29, 2019 at 7:39 pmהי גלית, דבר אחד קטן – מה שכתבת הוא נכון אבל מתייחס לשנות ה-80 של יפן, אז הם היו בבועה כלכלית והרבה מוצרים תקינים נותרו ללא שימוש. היום יש מודעות גבוהה ליד-שניה וחנויות רבות מציעות רהיטים, מכשירי חשמל ומה לא – הכל יד שניה. גילוי נאות – חלק נכבד מהדירה שלי רוהט ואובזר בחפצים מחנויות יד שניה מדהימות. מה שגם אומר – שיש הרבה מציאות (;
ramati ofer
אוקטובר 9, 2019 at 2:06 amבגלל הבעיה של RDF בחירייה שהסירחון מתהליך המיחזור מקיף את כל איזור דרום מזרח תל אביב כ 100אלף תושבים סובלים. הם גם שורפים? והאם כשהתרחק מהמפעל כקיןמר הרגש ריח?
oferr1503@gmail.com
bluevagabond
אוקטובר 9, 2019 at 10:30 amהי עופר,
כן, גם פה שורפים ויש ריח אבל בגלל שזה איזור תעשייתי אין בגיעה בתושבים באיזור.
מקווה שהמצב בארץ ישתפר בקרוב….