מזמן כבר הבנתי שכדאי להתייחס אל כל קושי כאל אתגר. מה סקסי בלהתלונן כל היום? אמנם זה תענוג מאד גדול (להתלונן), אבל יש מידה ויש גבול, וכמובן – יש גם רחמים על הצד המקשיב 😉.
כמו לכל מקום אחר בעולם, גם ליפן יש יתרונות ברורים ומצד שני, חסרונות משמעותיים. אבל להביט בחצי הכוס הריקה לא ממש מביא תועלת – או שכן? את זה נבחן בפוסט הנוכחי, שכל כולו עוסק בחצי הכוס הריקה.
מיותר להזכיר שכשעברתי ליפן הייתי מוקסמת ממנה. מבחינתי זה היה גן עדן עלי אדמות, ולכן יפן וכל מה שקשור אליה – מושלם. התרבות עתיקה ומעניינת, החי והצומח חיים בהרמוניה מלאה בטבע, האנשים הגונים ומנומסים – הכל כל כך טוב ומקסים, שאין סיכוי שלארץ השמש העולה יש אף לא פן שלילי אחד.
ובכן, כמו ילד שמגלה שההורים שלו הם לא גיבורי-על שיכולים לעשות הכל, כך גם ברומן שלי עם יפן נוצרו סדקים. אמנם זה קרה בהדרגה, ובסך הכל לא היו טראומות גדולות או משברים מיוחדים, אבל בעקבות כל מיני מקרים והתרחשויות התחלתי להרהר שוב לגבי התפיסה שלי את יפן.
יכול להיות שליפן יש גם צדדים שליליים, שלא נאמר – אפלים? אולי זו רק אני שלא מבינה את הלך הדברים כמו שצריך?
יכלתי לקרוא לפוסט הזה "מה אני שונאת ביפן" – וזה בטוח היה קליק-בייט מטורף, אבל בחרתי שלא. בעיקר כי זה לא נכון: אני ממש לא שונאת את יפן. אבל! כשיש יצר חזק שקורא לי להתלונן, קשה לי מאד לעמוד בפיתוי. ולראיה – הפוסט שלפניכם.
מה מאתגר אותי בחיים ביפן?
1. אנגלית (Ingurishu)
יפן היא מהמדינות המתקדמות בעולם, טכנולוגית וכלכלית, ולכן הייתם מצפים שבמקום כזה רוב האנשים ידעו את השפה הבינלאומית – אנגלית. תחשבו שוב. אם אתם מגיעים ללובי של מלון ושואלים את הפקיד כל מיני שאלות מוזרות, אל תצפו שהוא בהכרח יבין אתכם. כנ"ל לגבי נהג המונית, עובד תחנת הרכבת, השוטר ברחוב והאיש שעצרתם לשאול אותו "איפה נמצא ה…". כמובן שיכול להיות שתהיה לכם הפתעה נעימה, אבל הסוד הוא להנמיך ציפיות.
אגב – גם במוסדות להשכלה גבוהה יכול להיות שלא ממש מבינים אנגלית:
כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטת קיוטו הייתי בתכנית בינלאומית, מה שאומר שהשיעורים היו באנגלית וביפנית. הרבה משיעורי החובה היו באנגלית וברובם היינו צריכים להציג פרזנטציות – באנגלית כמובן. כולם הציגו, גם סטודנטים בינלאומיים (כמוני) וגם יפנים מקומיים.
בהזדמנות אחרת היינו צריכים לכתוב עבודה בקבוצות – ונדהמתי לגלות שחלק מהסטודנטים היפנים שהציגו באנגלית – לא מבינים מילה ממה שאני אומרת כשאני מדברת איתם באנגלית! כששאלתי אותם (ביפנית הפעם) איך הם הציגו פרזנטציה מקצועית שלמה באנגלית הם ענו לי: "אה – פרזנטציה זה קל! פשוט לומדים את הטקסט בעל פה".
חשוב לציין שזו הזדמנות נפלאה ללמוד את השפה המקומית – פשוט כי אין ברירה. ועדיין, למרות שנים שאני יורקת דם כדי ללמוד את השפה הבלתי-אפשרית הזו, בסוף היום כשאני באה לקנות בחנות ושואלת ביפנית רהוטה "כמה זה עולה?", יענה לי המוכר "one handoredo yen". נו, גם הוא רוצה לתרגל שפה חדשה.
2. למה כל כך רשמי?
כשלמדתי בארץ והייתי צריכה משהו ממזכירות החוג למזרח אסיה, הייתי דופקת על דלת המשרד (שרוב הפעמים הייתה פתוחה), שואלת את המזכירה מה שלום הילדים, מקשקשת איתה על הלימודים שהיא בדיוק התחילה בימי שישי, מספרת לה מה קורה עם חבר שלי, היינו מרכלות קלות, היא הייתה עוזרת לי עם הבקשה שלי והיינו ממשיכות כל אחת ביומה.
וביפן:
מגיעה בשעות פתיחת המשרד. עומדת מול החלון השקוף עד שמישהו ישים לב. בפנים 15 יפנים עובדים בהבעה חמורת סבר מול המחשב. כשמישהו שם לב שאני שם – מחליפים ביניהם מבטים. דרך טלפתיה שלעולם לא אוכל לעמוד על טיבה – הם מחליטים מי יקום וייגש אלי. במה נוכל לעזור לך? בסדר גמור. אנא מלאי את הטופס הבא. החתימי בבקשה את סנסיי (המנחה שלי). בבקשה. חלון נסגר.
חשוב לי לציין: זה לא שהעובדים במשרד לא נחמדים – הם פשוט עושים את העבודה שלהם.
ביפן כל פגישה, כל אימייל, כל "שלום" – הכל נעשה בצורה כל כך רשמית. אבל אני מישראל! מה לי ולכל הרשמיות הזאת? מה עם התעניינות בחיים הפרטיים, בדיחות קרש, חיוכים, מצבי רוח ושאר ירקות?
אז זהו – שביפן זה כמעט לא עובד. ואימרו לקלילות – סאיונרה!
3. להוריד את הנעליים בכניסה
כן, גם אם תרצו להיכנס לבית שלי תצטרכו להשאיר את הנעליים האהובות שלכם בכניסה החשוכה והמנוכרת. ככה זה ביפן ויש לזה שלל סיבות הגיוניות – מהלכלוך ברחוב ועד הישיבה על הרצפה. אבל מה קורה אם התבלבלתם ונעלתם ~חלילה~ נעליים עם שרוכים? אז קחו את הזמן ליד הדלת, כי הנעליים האלו ירדו גם ירדו. אגב – זה תקף גם לגבי היציאה. אחרי שכבר נפרדנו, אמרנו שלום ודיברנו על כל נושא אפשרי – אני אחכה לכם שם, עומדת, ממתינה, שתשרכו את השרוכים במשך שתי דקות שלמות (ואין מקום לשבת, אם תהיתם).
כשמדובר על בית – מילא. יש חימום ובסך הכל אנחנו אמורים להרגיש נינוחים. אבל מה לגבי מקדשים, מוזאונים ומסעדות? גם שם לפעמים אנחנו נאלצים להוריד את הנעליים, לפעמים בזמן שהמלצרית המסכנה עומדת ומחכה לנו עד שנסיים, ומרוב שלא נעים לנו ממנה – אנחנו מתבלבלים ולוקח לנו פי שניים מהזמן שהיינו יכולים לחלוץ/ לנעול בו את הנעל.
כשמדובר על מקדשים, בעיקר בזמן החורף, תכינו את עצמכם לכוויות קור. הליכה על רצפת עץ במבנה לא מחומם כשבחוץ 5 מעלות זו לא חוויה מרנינה.
אבל לכל דבר יש פתרון – עוד זוג גרביים בתיק יכול לפתור את הבעיה. רק למקרה שנצטרך.
4. שתה/ אכול כפי יכולתך (Nomihodai/ Tabehodai)
ביפן יש מסורת שבסיום או התחלה של תקופה במסגרת רשמית כמו עבודה או לימודים, כולם נפגשים, מבכיר ועד זוטר, לחגוג עד-לא-ידע. יש בזה משהו נחמד ולא מחייב, והשיחות הרבה פעמים גולשות למישורים אישיים כמו תחביבים, טיולים, בני זוג וכדומה. אבל – הרבה פעמים מה שהתחיל כארוחה הגונה, או פגישה סמי-רשמית באיזקאיה (בר יפני) מקומית, לאט לאט נראה יותר ויותר כמו חבורת היי-סקול באדיז שמשחזרים פגישות שתייה מימים עברו, בהם ניסו לבדוק את קצה גבול הכבד של עצמם. ואני שם, אחרי שסיימתי את הפאזה הזו של חיי איפושהו סביב 2005…
המחירים של הפגישות האלו, יחד עם הקונספט של שתייה ואכילה מופרזת (ואף מילה על טבעונות – תהיה על טבעונות תלונה מסודרת בסעיף הבא) לא כל כך מתחברים לתפיסת העולם שלי על בריאות והוצאות מבוקרות. נכון, ביפן הפרט אמור להתאים את עצמו אל הכלל ולא להיפך, אבל בכל זאת מרגיש לי לא נכון להוציא על זה סכום שמספיק לי לחמש ארוחות הגונות במסעדה. מי שהתחיל עם המסורת המפוקפקת הזו צריך להישלח דחוף להרצאה על אורח חיים מאוזן.
5. טבעונות – טבעונ-מה?!
אני האחרונה שתטיף למישהו להיות טבעוני. עם זאת, הייתי שמחה להיות מסוגלת לאכול על פי העדפותיי האישיות. לכן, כשביפן אני נתקלת שוב ושוב במשפטים כמו "גם ציר דגים את לא אוכלת?!", אפשר לומר שאני בבעיה.
מלבד קומץ קטן של אנשים בעלי מודעות או כאלו שעוסקים בנושא, יפן היא ארץ ללא מודעות לטבעונות. שאלו אדם רנדומלי ברחוב (ביפנית) אם הוא יודע מה זה טבעונות – רוב הסיכויים שהוא יסתכל עליכם במבט מהורהר. טבעונות ביפן זו תופעת שוליים של אנשים בודדים, ואם כבר מדברים עליה – זה בדרך כלל בהקשר של תיירים ותושבים זרים.
סיפור קטן שממחיש מה זה להיות טבעונית ביפן:
מישהי יפנית הזמינה אותי ועוד כמה חברים לאכול אצלה בבית. כל אחד הכין משהו וגם המארחת הכינה כמה מנות. אחת המנות הייתה טופו, אותו היא חתכה והגישה בצלחת מהודרת. תוך כדי הגשת הטופו היא אמרה בשמחה – "הנה, את זה את יכולה לאכול!", ומיד לאחר מכן פיזרה מיני-שרימפסים מיובשים על כל הטופו. שיהיה לקישוט. כשאמרתי לה שאני אוותר על הטופו כי שרימפס זה חיה, היא הסתכלה עלי במבט מופתע: "גם את זה (שרימפסים מיובשים) את לא אוכלת?!".
6. אין בדיחות ציניות
זו כמובן הכללה גסה ובדיחות ציניות קיימות ביפן במידת מה, אבל מה לעשות שאנחנו, הישראלים, מכורים להומור ציני. לא סתם התכנית "ארץ נהדרת" כל כך מצליחה. על כל נושא שבעולם אפשר להתבדח בלשון סגי נהור.
אבל לא ביפן… קרה לי כמה פעמים שהשחזתי את לשוני עם בדיחה צינית כזו או אחרת באוזנו של יפני או יפנית – ובתגובה קיבלתי חיוך נבוך, מעלה סימני שאלה, שאומר "לא קלטתי" במקרה הטוב, ובמקרה היותר חמור – "והפואנטה היא?". אחרי כמה מקרים לא מוצלחים – הפסקתי. אם אני לא מצחיקה, לפחות אנסה להיות מנומסת.
7. Drip coffee - קפה פילטר
אם תיכנסו לבית קפה או למסעדה ביפן ותבקשו קפה – תקבלו קפה פילטר. בישראל, גם לאלו בנינו שאין להם העדפה מיוחדת (רותח, חלש, בלי קצף, חלב דל, כוס זכוכית- עם ידית!) נראה סביר שנקבל קפוצ'ינו. אממ… לא ביפן.
ברירת המחדל של קפה ביפן היא קפה פילטר, ממכונה או ידני, אבל קפה פילטר. יש מקומות בהם הקפה חזק יותר או פחות, כך שאם בחוזק עסקינן – שלא יטריד אתכם. מה שכן מטריד, אותי בכל אופן, זה היעדר מכונת האספרסו אהובת ליבי. קפוצ'ינו, אמריקנו, גראנדה מקיאטו, וואטאבר איט איז – אני רגילה לקפה על בסיס אספרסו! יש מכונת אספרסו בבתי קפה "מיובאים" כמו סטארבקס או טוליז ובתי קפה מקומיים מסויימים, אבל ממש לא בכל מקום. זה באמת רעיון לפוסט עתידי – קפוצ'ינו טעים בקיוטו.
ובכן, אחרי שהתרגלתי לקפוצ'ינו קשה מאד להתפשר על קפה פילטר. אבל, ברומא היה רומאי וביפן שתה קפה מפולטר.
8. למה אתה נרדם לי מול הפרצוף?!
מי מאיתנו לא אוהב לשים את הראש לשנייה באמצע היום – בעיקר אחרי ארוחת הצהריים? אני הכי יכולה להבין את העייפות הזו. ויש גם זמן ומקום לתנומות כאלה. למשל, זמן ומקום טובים הם: בשולחן הפינתי שלך במשרד, באוטו בחנייה, על הספה – הבנתם את הקונספט. זמן ומקום שלא מתאימים להירדם בהם יהיו: פגישת עסקים, בזמן השיעור באוניברסיטה, אם אתה מרצה – בזמן שהסטודנטים שלך עושים פרזנטציה שאתה אמור לתת להם עליה ציון. ברור מאליו, לא? אז זהו שלא.
יפנים רואים לנכון להירדם בכל מקום– או כך לפחות זה נראה. אני לא אשכח שפעם הייתי בשיעור שבו אחד הסטודנטים היפנים ישב בשורה הראשונה, עם האקססורי המתאים לסיטואציה – כרית! (אם לא הבנתם, תחזרו כמה סעיפים אחורה לסעיף הבדיחות הציניות). והמרצה – בשלה. מבחינתם זה לגמרי נורמלי. העיקר שאתה נוכח. כל עוד אתה נוכח, זה לא נורא אם אתה ישן. להיפך – אולי מרוב שאתה משקיע אתה כבר ממש תשוש. כל הכבוד לך על ההשקעה.
אני בטוחה שכל יפני שיקרא את הפוסט הזה יחשוב על 56,987,001 נושאים לפחות שבהם בני עמים אחרים באשר הם "מאתגרים" אותו באותה המידה. ובצדק – לכל תרבות יש מוזרות כזו או אחרת. פה פשוט התרכזתי בנושאים איתם אני מתמודדת יום יום. לפעמים הם מרגיזים ולפעמים אני לא יכולה שלא לצחוק.
כל הזמן הזה אני לא שוכחת שאין עשן בלי אש, והאש שמחממת את ליבי ביפן לא נופלת מכל הסעיפים שכתובים למעלה: אנשים נחמדים ומנומסים, משרדים ממשלתיים ומקומיים עושים את עבודתם כמעט ללא רבב, מערכת הדואר יעילה ואמינה, אין כמעט פשע ברחובות, התחבורה הציבורית פועלת בסדר מופתי, הרחובות נקיים (אפילו שירותים ציבוריים), המתוקים היפנים (Wagashi) יפהפיים וטעימים, והאסתטיקה האינסופית בכל פרט, בכל פריט הכי קטן, בכל חלון ראווה.
אין ספק, לכל ארץ יש פנים רבות וכך גם ליפן. לכם אני מאחלת לכם שתעמיקו ותיווכחו בפנים היפות של כל מדינה שאתם מבקרים בה, ועל אחת כמה וכמה באלו של ארץ השמש העולה 😃.
אהבתם את הפוסט? מעולה!
שתפו אותו עם חברים וכתבו לי מה חשבתם בתגובות (:
14 תגובות
שמעון
מרץ 28, 2020 at 9:45 pmמה שהכי הפריע לי ביפן זה העישון.. גם במקומות סגורים כמו בתי קפה ואיזקאיות.
אבל חוץ מזה.. אני מתגעגע לשם מידי יום 😀
bluevagabond
מרץ 28, 2020 at 11:48 pmבהחלט קושי מובן!
מזכיר לי את ישראל של לפני 10-15 שנה…
אמנם יש ביפן איסור חמור לעישון ברחוב ובמקומות ציבוריים, אבל מאד קשה למצוא איזקאיה ללא עישון.
ועם זאת – בהרבה מקומות בעולם זה ככה (איטליה למשל)
לינוי
מרץ 29, 2020 at 3:37 amהאמת זאף פעם לא הייתי ביפן אבל היא בטופ הרשימה שלי.. אהבתי ממש לקרוא את דעתך הכנה עליה ..
bluevagabond
מרץ 29, 2020 at 4:17 amתודה רבה לינוי!
ממש שמחה שאהבת לקרוא 🙂
מקווה שתבואי לכאן בקרוב!
עדי מצ'יק ליסט
מרץ 31, 2020 at 5:42 pmשברת אותי בקפה פילטר!
bluevagabond
מרץ 31, 2020 at 5:55 pmאת לא יודעת כמה זה קשה עד שאת לא חווה את זה על בשרך ולשונך 😂
Roni Tal
מרץ 31, 2020 at 6:47 pmהזדהיתי מאד, הזכיר לי את התקופה שחייתי ביפן לפני מליון שנה…. יש דברים שלא השתנו כנראה 🙂
bluevagabond
מרץ 31, 2020 at 7:18 pmחיית ביפן? איזה כיף!
כן, כנראה שיש דברים שנועדו להישאר 😉
סיון
מרץ 31, 2020 at 9:29 pmאיזה פוסט מעניין יקירה! למדתי הרבה דברים שלא ידעתי..מניחה שבאמת יש לכל תרבות ומדינה את היתרונות והחסרונות שלה ובכל זאת כנראה בגלל זה נאהב אותה כל כך 😉
bluevagabond
מרץ 31, 2020 at 10:33 pmבהחלט!
כשגרים בחו"ל זה כל כך בולט…
כשאני בארץ אני רוצה ליפן וכשאני ביפן בא לי לחזור לארץ
תמר פרנק
אפריל 8, 2020 at 12:58 amנשמע לא מדהים. בלי קפה אני די אומללה ועל פילטר אין מה לדבר. בלי ציניות לא אשרוד ואני וקור מקפיא לא הולכים טוב יחד. בקיצור, יפן זה לביקור בלבד…
bluevagabond
אפריל 8, 2020 at 1:24 amבואי לביקור – לא תתחרטי (;
רוני
אפריל 13, 2020 at 5:13 amאיזה פוסט מעניין!! לא שמעתי על כל המנהגים האלה. ממש עשיתלי חשק לנסוע ליפן
bluevagabond
אפריל 13, 2020 at 10:04 amשמחה לשמוע 🙂