12 השאלות שתמיד שואלים אותי לגבי החיים ביפן

אוגוסט 15, 2020

לקח לי קצת זמן להבין את זה, אבל לא כל יום מכירים ישראלית שגרה כמעט 5 שנים ביפן (אם אתם עוד לא יודעים למה, זה הזמן לקרוא פה). בכל פעם שאני מספרת לאנשים איפה אני גרה התגובות שלהם מלמדות אותי שזה לא כל כך נפוץ.

אז גם אם אני לא מרגישה מיוחדת בעיני עצמי, הבנתי עם הזמן שהסטטוס שאני נמצאת בו הוא ייחודי למספר מצומצם יחסית של אנשים.

לכן, אין לי באמת מה להתפלא כששואלים אותי שאלות לגבי יפן, לגבי החיים שלי ביפן, ולגבי התחושות שלי בתור ישראלית שגרה פה. תהליך המחשבה על תשובה הולמת מאד מעניין כי הרבה דברים נראים לי מובנים מאליהם ורק כששואלים אותי לגביהם אני מבינה שאולי הם לא. המחשבה על התשובה גורמת לי להתבונן לעומק על נושאים שונים, ובדרך כלל משאירה אותי עם הבנה שלמה יותר – לא פעם על דברים שמתחוללים בתוכי ביחס למקום בו אני נמצאת.

בפוסט הזה ריכזתי את 12 השאלות הנפוצות ביותר ששואלים אותי לגבי יפן – ואת התשובות שלי עליהן. חלק מהתשובות כלליות, חלקן קצרות וקולעות, וחלקן לא באמת עונות על השאלה אלא יותר מנתחות את דרך החיפוש אחר התשובה:

1. איך היפנים?

אם להיות כנה, זו השאלה הכי קשה למענה. יש מעל 120 מיליון יפנים וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. כמו בכל עם ומדינה, יש כאלו יותר נחמדים, פחות נחמדים, עדינים, קשוחים, לכולם תחומי עניין שונים לחלוטין אחד מהשני, ואיזור המגורים, המגדר והדור משפיעים מאד. אז איך בכל זאת אפשר להכליל משהו שיהיה נכון לכולם?

האמת היא שאי אפשר, אבל כן ניתן לראות אצל רובם קווי דימיון בתחומים מסויימים. הנה שני נושאים שהיו חדשים עבורי כשהגעתי לכאן:

– פן סופר מעניין ביפן הוא הנושא החברתי – שעליו אני יכולה בכיף לכתוב פוסט שלם. במשפט אחד אני אומר שביפן הכלל יותר חשוב מהפרט. כדי להימנע מחוסר נעימות וקונפליקטים הרבה יפנים ישימו את הרצונות והמחשבות שלהם בצד ויתחשבו בטובת הכלל. זה אמנם לא נכון ב-100% מהמקרים (וזה גם מאד תלוי מהו מיקומך החברתי בקבוצה), אבל זו הציפייה החברתית.

– נושא מעניין נוסף, שאולי נובע מהראשון, הוא זה: רוב רובם של היפנים מאד רציניים בעבודה שלהם. וכן, זה כולל גם עבודה זמנית. איחורים, אי הגעה ללא תיאום מראש, לעבור על הכללים – אלו דברים שנתפסים כחמורים מאד ביפן. הגעה לפחות 5 דקות לפני הזמן היא הציפייה הרווחת ונדיר שראיתי שמישהו לא עמד בה. אני מאמינה שזו הציפייה בכל מקום בעולם, אבל במקומות אחרים תמיד יש את הטיפוס שמאחר או מזגזג. ביפן קשה למצוא את הטיפוסים האלה.

גם בתחומים כמו תחביבים הציפייה היא להקדיש זמן ואנרגיה בפעילויות שעושים בשעות הפנאי. לכן, לא פעם יצא לי לפגוש יפנים שנראה שהם מדהימים בריקוד, שירה, ריצה, צילום, נגינה או כל תחום של אומנות או ספורט – אבל מבחינתם זה רק תחביב. התפיסה פה של תחביבים היא של תחום משני שגם בו אתה צריך להשקיע, למרות שהוא לא מייצר לך הכנסה.

אז שוב, יפנים שונים מהותית אחד מהשני ומהשניה, ובכל זאת אלו שני קווי דימיון שאני יכולה לשים עליהם את האצבע. בטוח יש עוד הרבה קווי דימיון – אבל צריך להשאיר מקום לשאר השאלות 😉

2. יקר שם?

שאלה קצרה עם תשובה ארוכה.

יש הרבה מאד משתנים כשרוצים להיכנס לנושא הזה לעומק: מחיר בית/ שכר דירה, ביטוח בריאות בסיסי, מזון וקניות, הוצאות מחייה בסיסיות (גז, חשמל, אינטרנט, פלאפון), אוכל בחוץ, מסגרות לילדים – והרשימה עוד ארוכה…

גם אם שיקללנו את כל התחומים האלה עדיין חשוב לזכור שיש עוד משתנה לא פחות חשוב שצריך לקחת בחשבון: רמת חיים. מי שגר במרכז העיר, מחזיק רכב, יוצא לאכול במסעדות כמה פעמים בשבוע, שותה קפה רק בסטארבקס ורושם את הילדים שלו לגן פרטי – כנראה ישלם יותר ממי שגר בכפר, מגדל את האוכל שלו בעצמו ורושם את הילדים למסגרות ציבוריות.

סך הכל הגיוני, לא?

אז נכון, טוקיו היא אחת הערים היקרות בעולם לשכור בה דירה, אבל מצד שני, אתם יכולים גם למצוא בתים בחינם באיזור הכפרי של יפן. אלו שני קצוות קיצוניים, אבל אתם בטח מתארים לעצמכם שיש עוד הרבה פתרונות ביניים.

זה נכון גם לגבי מזון, מסגרות לילדים, קניות לבית, יציאות ותחומים אחרים בחיים. לכן קשה לי לומר על יפן אם היא יקרה או לא – זה מאד תלוי איפה האדם גר ועל מה הוא בוחר להוציא כסף.

3. יש שם מלא רעידות אדמה, הרי געש פעילים, טייפונים ואפילו צונאמי – את לא פוחדת?

בתור מי שגדלה בישראל אל תוך אוטובוסים מתפוצצים וטילים שנשלחים לעברה – אולי תחשבו שאני מחוסנת.

אבל האמת היא שלא…

יש באסונות טבע משהו ממש משתק. אני לא אשכח את רעידת האדמה הראשונה שחוויתי ביפן – לא יכלתי לזוז מרוב פחד! פשוט לא ידעתי מה לעשות. כנ"ל לגבי הטייפון הגדול שהיה פה לפני שנתיים. אמנם לפני טייפון יש תחזית שהוא עומד להגיע (לא תקף כשמדובר ברעידות אדמה), אבל זה עדיין מפחיד. מאד מפחיד.

ביפן יש כמה רעידות אדמה כל יום. אז כן, רובן בכלל לא מורגשות אבל תמיד יש חשש שהבאה בתור תהיה גדולה.

אני לא אחת שנותנת לפחד לנהל לה את החיים, אבל אם אני צריכה לענות בכן ולא – אז כן. אסונות הטבע ביפן והעוצמה שלהם בהחלט מעיבים על הפסטורליות של החיים פה. אמנם אנחנו לא יושבים כל היום בפחד, אבל כן יש חשש תמידי מהאסון הבא שאולי יבוא.

4. את אוכלת עכשיו מלא סושי?

דווקא לא… 😊

וזה אפילו לא קשור לזה שאני טבעונית.

נראה לי שהעניין הוא כזה: סושי הוא אחד המאכלים הכי מזוהים עם יפן. אבל כשמגיעים לפה מגלים עד כמה התרבות הקולינרית פה היא אינסופית! ואז סושי הופך להיות פשוט עוד מאכל יפני, אחד מיני רבים.

כשרק הגעתי לפה מאד אהבתי סושי-מסתובב (kaiten sushi) – את הקונספט ואת המחיר הזול. אבל אחרי כמה פעמים קצת נמאס לי. אוכלי דגים יוכלו להרחיב את הניסיון שלהם בסושי, וככל שהכיס עמוק יותר האפשרויות רבות יותר: יש ביפן מסעדות יוקרה של סושי הידועות כטובות בעולם, אבל דגים זה, כאמור, פחות התחום שלי.

5. מה שלום ג'קי צ'אן?

לא, אני לא ממציאה. שאלו אותי את השאלה הזו כבר כמה פעמים.

אז ככה: ג'קי צ'אן הוא מהונג קונג… שזה לא ביפן…

ואם היה לי שקל על כל פעם ששאלו אותי שאלה שקשורה לסין (מזכירה שוב: אני גרה ביפן) היו לי הרבה מאד שקלים.

6. חייבים לדעת יפנית כדי לגור ביפן? זו שפה קשה?

שאלה מצוינת. אני ממליצה בחום ללמוד יפנית אם רוצים לעבור ליפן.

אנגלית היא לא שפה שניה עבור רוב היפנים וסביר שבהרבה מקומות לא יוכלו לתקשר אתכם אם לא תהיו מסוגלים לדבר, אפילו באופן בסיסי למדי, את השפה. אפשר לבקש עזרה מחבר או חברה מקומיים, אבל אין כמו להיות עצמאים ולהיות מסוגלים להתנהל לבד.

נכון, אפשר להסתדר בלי, בעיקר בעולם שלנו כיום עם שלל האפליקציות והאפשרויות לתרגום מיידי.

ועדיין, הרבה יותר קל להתנהל כשיש בראש ובפה את המילים הנכונות לכל סיטואציה.

אמנם יפנית זו לא שפה קלה (בלשון המעטה) אבל להגיע לרמת דיבור יומיומי זה לגמרי אפשרי. כשאנחנו נכנסים לתחום של קריאה וכתיבה – אוהו! שם נדרשת השקעה מטורפת. אבל לא כל מי שרוצה לעבור לגור כאן לכמה שנים באמת צריך את זה. זה אמנם תמיד מוסיף ומעשיר ללמוד כמה שאפשר, אבל לא הייתי קוראת לזה תנאי הכרחי למעבר לפה.

7. זה נכון שאסור לאכול ברחוב?

שקר וכזב.

אפשר לאכול ברחוב, זה פשוט לא נהוג. כשתגיעו ליפן תמצאו לא מעט אנשים אוכלים גלידה, אוכל מדוכנים ונשנושים ברחוב. יש הרבה פארקים וגנים שיש בהם מקומות ישיבה לאכילת אובנטו (קופסאות אוכל) – כך שגם שם אכילה בחוץ היא מחזה שגרתי.

כדי להמחיש את הנקודה, הרשו לי לספר לכם סיפור קצר:

לא מזמן נכחתי במפגש בין ישראלים לבין יפנים. אחת השאלות שהיפנים נורא רצו לשאול את הישראלים הייתה: "מה הכי הפתיע אתכם כשבאתם ליפן?"

אחת המשתתפות הישראליות ענתה: "הכי הפתיע אותי ביפן זה שיפנים לא אוכלים ברחוב".

הייתה שתיקה קצרה שבסופה אחת הנשים היפניות אמרה: "באמת? אבל אני אוכלת ברחוב כל הזמן. למען האמת – אני ממש אוהבת לאכול ברחוב!"

אז כן, לא רואים כמעט אנשים אוכלים את ארוחת הצהריים תוך כדי הליכה ברחוב, אבל בתאכלס – זה פשוט לא נח. אין באמת חוק שאוסר על זה.

8. וזה נכון שהרכבות יוצאות תמיד בזמן?

הרשו לי להפריך גם את השמועה הזאת.

יפן היא ארץ בה עמידה בזמנים היא סטנדרט בכל תחומי החיים, גם בתחבורה הציבורית, ורוב הרכבות באמת יוצאות בדקה בה הן אמורות לצאת.

אבל תמיד יש יוצאים מן הכלל.

יש לפעמים תקלות או תאונות שבעקבותיהן הרכבות מאחרות – אין מה לעשות. גם כשהכי מתאמצים יש אירועים בלתי צפויים ואי אפשר לדייק ב-100% מהפעמים. יצא לי מספר פעמים לחכות לרכבות שאיחרו בכמה דקות או אפילו בשעה.

ולנושא מצער יותר: יש הרבה מקרי התאבדות על פסי רכבת שבעקבותיהם הרכבות מושהות לזמן מה. במצב כזה, מן הסתם, הרכבות מאחרות.

9. מה הכי הפתיע אותך ביפן?

הישמרות מפני השמש.

ביפן יש מודעות מעוררת השראה להישמרות מפני השמש, כפי שכבר כתבתי כאן. נכון שזה נראה כמו משהו קטן, אבל ההתגוננות מהשמש מביאה לדפוסי התנהגות מעניינים שהם חלק מהתרבות.

למשל, הידעתם שביפן כל המרפסות מיועדות לכביסה? כאילו – רק לכביסה?

אני בספק אם תמצאו בית יפני בו יש שולחן קפה במרפסת או ~רחמנא ליצלן~ מיטת שיזוף.

במרפסות עושים שני דברים: תולים כביסה ומורידים כביסה. זו המטרה היחידה שלהן.

עוד התנהגות שהייתי מופתעת לגלות: כשרוחצים בים, או בכל מקור מים אחר, המבוגרים, בעיקר הנשים, יכנסו בבגדיהם, או עם בגד ים ארוך. כשראיתי את זה חשבתי שזו חליפת צלילה, אבל לא – זה פשוט בגד הים.

לא מדובר בכל הרוחצים, אבל באחוז נאה מהם. וכן, זה היה קצת שוק בשבילי כשבאתי ליפן.

10. מה את הכי אוהבת ביפן?

הסדר והניקיון.

זו ארץ מאד מסודרת ומאד נקייה.

בלי לנסות ולהתיימר לדעת מה קורה אצל אנשים פרטיים בבית – ברחוב, בחנויות, במשרדים ממשלתיים, ובמוסדות רשמיים – הכל מאד מסודר.

זה מתחבר באופן טבעי לתחום הניקיון – יפן היא הארץ הכי נקייה שביקרתי בה. כן, יש לפעמים לכלוך על הרצפה ברחוב, אבל זה כלום בהשוואה לכל מקום אחר שהייתי בו. יש איזושהי ציפייה לסדר ולניקיון והמטרה היא לנסות כמה שיותר לעמוד בסטנדרט הגבוה.

אני לא אשכח שחבר שעבד בתחום הגינון סיפר לי איך ביפן הסבירו לו שכשיוצאים להפסקת צהריים חייבים לוודא לפני שהרחוב נקי ושלא משאירים שם אף לכלוך. כמובן שגם כשמסיימים לעבוד אסור להשאיר אף לא עלה סורר אחד על המדרכה או בכביש שלפני הבית, ובטח שלא בגינה עצמה. זה פשוט לא בסדר. הכל אוספים ושמים בפח.

גם הגנן שלכם מצחצח את הרחוב מול הבית לפני שהוא הולך?