לפני שאנחנו ניגשים לעניין, יש לי וידוי:
לא תמיד היה לי קל ביפן.
הריחוק מהמשפחה, השפה שלא דומה לכלום, הלימודים הדורשניים, הציפיות החברתיות, התרבות היפנית השונה כל-כך – כל אלה הפכו את השהות ביפן למאתגרת במיוחד בתקופות מסוימות. לא סתם כתבתי לכם פוסט שלם על האתגרים שלי בתור לא-יפנית שגרה פה. יש לחברה היפנית וליפן כמדינה הרבה פנים וחשוב לזכור את זה.
אבל אל תבינו אותי לא נכון: אני לא מתחרטת לרגע על זה שבאתי לפה.
יש ביפן כל-כך הרבה דברים ייחודיים ומרתקים שלא יכולתי להישאר אדישה אליהם. וכל הדברים האלה קשורים ישירות להתנהלות של החברה היפנית.
אלה התחומים שאני חושבת שכולנו יכולים לאמץ מתוך התרבות היפנית.
יש ליפנים כמה צדדים מאד חזקים. אי אפשר לקחת את זה מהם:
1. ניקיון
אחד התחומים שהכי הדהימו אותי ביפן.
תמיד שמתי לב שיפן נקייה מאד, אבל לא ידעתי עד כמה.
נראה לי שההבנה הזו שקעה באחד מהפסטיבלים שהתנדבתי בהם. זה היה פסטיבל קיץ עם מוסיקת עולם ורגאיי, דוכנים של בגדים מהודו, נוודים שמתפרנסים מתכשיטי מקרמה – בקיצור, פסטיבל היפי למהדרין.
אחרי שהסתיים הפסטיבל היינו צריכים לקפל ולפרק הכל. אז קרה משהו מעניין:
היה צוות שהיה אחראי על לנקות את האוהלים. עד כאן הגיוני. אבל לא תיארתי לעצמי שהם יצחצחו את האוהל עצמו: הם עברו עם סמרטוט רטוב על כל יריעת הפלסטיק הענקית של כל אוהל ואפילו השפריצו מים על הריצ'רץ' כדי שיהיה נקי. בנוסף, היה גם צוות שניקה שלטים שהיו תלויים במתחם – הרי משתמשים בהם כל שנה. מפה לשם, כשסיימנו המקום וכל מה שהיה בו בזמן הפסטיבל היו מצוחצחים. זה היה לא פחות ממדהים.
וככה זה בכל מקום ביפן.
בבתי הספר הילדים אחראים על ניקיון הכיתות והשירותים ומחונכים לשמור על ניקיון המרחב הציבורי מגיל צעיר. נדיר לראות לכלוך ברחובות, בתחנות רכבת, וודאי שלא במשרדים ממשלתיים או במוסדות ציבוריים.
יש שמייחסים את השמירה על הניקיון לדת השינטו – בה הלכלוך טמא. בין אם זה נכון ובין אם לא, יפן זו הארץ הכי נקייה שהייתי בה וכנראה שגם אתם תהיו בה.
תחנת הרכבת בקיוטו. שימו לב לרצפה.
2. אסתטיקה
כשאני עוברת ברחובות קיוטו, העיר בה אני גרה, כל כמה זמן אני צריכה להרים את הלסת מהרצפה.
לפעמים זה כשאני עוברת לייד חלון ראווה של חנות רנדומלית, כשאני רואה בתים מיוחדים או כשאני נתקלת בסידור פרחים יפני (איקבנה).
אין מה להגיד: האסתטיקה היפנית היא פשוט רמה אחת מעל כל מקום אחר.
אני מאמינה שיש שני קווים מנחים שהופכים את האסתטיקה היפנית לכל-כך מיוחדת ויפה, וזה לא משנה אם זה בסידור מוצרים, לבוש, או עיצוב מכל סוג שהוא:
– תשומת לב לפרטים. אני לא אלאה אתכם במחקרים פסיכולוגים שמוכיחים שליפנים יש תשומת לב גבוהה יותר לפרטים קטנים בתמונה ביחס לעמים אחרים שנבדקו (בכל זאת, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה 🤓), אבל כן אציין שהפרטים שהרבה מאיתנו נוטים להזניח מקבלים תשומת לב מיוחדת ביפן.
הקישוט הקטן, הפינה בקצה החדר, העלה הסורר – הם חשובים לא פחות מכל אלמנט עיצובי אחר. נסו לשים לב לזה כשאתם רואים עיצוב יפני בכל תחום.
– מינימליזם. Less is more. זו לא רק קלישאה, ואני אסביר: כשיש לנו חדר שאין בו רהיטים, שיר שמורכב ממספר מלים בלבד, או ציור שרובו לבן וריק – הדימיון שלנו צריך להשלים את החסר. לכן יש אחריות גדולה לכל פרט שכן קיים בעיצוב, כי הוא זה שיוביל את הדימיון שלנו בדרך להשלמת התמונה המלאה.
מינימליזם הוא אחד היסודות המרכזיים באסתטיקה היפנית ומעלה את הערך של כל אלמנט שכן נוכח בעיצוב. ואין מה להגיד – זה פשוט אסתטי.
חלון ראווה ביפן.
בית יפני. ספרתם כמה רהיטים יש בו?
3. גינון
יש סגנונות רבים לגנים יפנים. יש גנים שמטיילים בהם, גנים שיושבים מולם ומסתכלים עליהם, גנים עם צמחים וגנים יבשים. מה שמיוחד בגנים היפנים זה שהם מנסים לחקות את הטבע ולעבוד יחד איתו.
למרות שה"טבע" שיוצרים הגנים היפנים הוא מלאכותי, אי אפשר להתווכח עם כמה שהגנים האלו מרגיעים.
חלק מהגנים התפתחו כגנים לשבת ולמדוט מולם, חלק מהווים את הכניסה לבית התה, חלק נבנו בוילות של משפחות אצולה, ויש עוד שלל סוגי גנים יפנים, כולם מרהיבים ביופיים.
מה שאני אוהבת בגינון היפני זה שגם בו יש תשומת לב מיוחדת לפרטים (זוכרים מהסעיף הקודם?); לכל סלע יש משמעות, שותלים צמחים שונים בהתאם לעונות השונות (על זה בסעיף הבא), ולכל אי באגם יש סיפור מאחוריו. הגן טומן בחובו הרבה משמעויות שהמטייל או הצופה בו צריכים לגלות, ולכל גן סודות משלו.
אין מה לומר – הגנים היפניים פשוט עוצרי-נשימה.
4. תשומת לב לעונות השנה
אני לא חושבת שאף אחד מאיתנו מתעלם מעונות השנה, אבל ביפן יש התייחסות בולטת במיוחד לכל עונה ועונה.
אגב, אם חשבתם שיש רק ארבע עונות – טעות בידכם. יש בלוח השנה המסורתי של יפן לא פחות מ-72 עונות, ולכל עונה מאפיינים משלה. למי שמתעניין במאפיינים של כל אחת מ- 72 העונות אני ממליצה בחום על האפליקציה 72 Seasons. כל כמה ימים מתחילה עונה חדשה ובאפליקציה תוכלו לראות מה מיוחד בה, איזה שירים נכתבו עליה, מה כדאי לאכול ואיזה חיה מאפיינת ימים אלו של השנה.
אבל נשים את 72 העונות בצד ונתרכז בארבע הבולטות 😉
בין אם הגיע האביב, הקיץ, הסתיו או החורף – היפנים יציינו את העונה באופן מיוחד. צפייה בפריחה באביב, וקישוט בערמונים ובאפרסמונים בסתיו הם רק דוגמאות קטנות. ההערכה הרבה של היפנים לעונות באה לידי ביטוי גם במנהגים שלהם, כמו ההנאמי (צפייה בפריחה) באביב, בארכיטקטורה, למשל בחלונות המיוחדים שנפתחים אל השלגת ובעוד שלל תחומים.
שתבואו לטייל ביפן שימו לב שבמסעדות יש מנות מיוחדות בהתאם לירקות העונה ופעילויות שמתאימות למזג האוויר בה. זה משהו ששזור בכל התרבות היפנית, במסעדות, בתי מלון, אירועים ובמה לא?
יש בהתרגשות סביב העונות משהו רגיש ומיוחד שמפנה את תשומת הלב לדברים שחלקנו לוקחים כמובן מאליו, ותמיד אפשר להתפעל מהם יותר.
מאפיה אקראית בקיוטו עם קישוטי שלכת (והאלווין) בסתיו.
5. איפוק – היכולת להתאפק
פה אני חייבת להסתייג ולהזכיר: יפנים מאד שונים זה מזה (כפי שכבר כתבתי לכם בפוסט הזה). עם זאת, יש מאפיינים שקיימים אצל רובם.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם במיוחד הוא היכולת להתאפק, או "לשמור בפנים".
אמנם יש מצבים בהם אני אישית לא חושבת שכדאי לשמור בפנים וכדאי ורצוי להגיד.
אבל אני לא מדברת על איפוק, אלא על היכולת להתאפק. יכולת לחוש אי נוחות ולעמוד בה למרות שהיא לא המצב האידאלי. את זה הייתי מאחלת לכולנו, כל עוד זה נעשה בטוב טעם ולא מגיע למצבי קיצון.
בקונטקסט של התרבות היפנית האיפוק נעשה ומכוון בעיקר לשמירה על ההרמוניה החברתית, אבל האמת היא שיש בכך גם תרומה מדהימה במימד האישי. כשאנחנו כובשים את היצרים שלנו, או עומדים במצבים לא נוחים, אנחנו רק מתחשלים ולומדים להעריך את מה שיש לנו. אם זה רעב, עייפות, דחף ללכת לשירותים, קור, חוסר נוחות – המתנה קצרה יכולה להיות בלתי נסבלת או לא מורגשת, זה הכל עניין של תשומת הלב שלנו.
אני שוב מזכירה שאני לא בעד למתוח את הגבולות, וכן חושבת שצריך להיות קשובים לצרכים שלנו, אבל יש חשיבות גם לפיתוח יכולת להתאפק. זו יכולת בעלת חשיבות עליונה בחברה היפנית.
הפוסט הזה לא נועד לבקר חלילה או להלל חברה כזו או אחרת.
אני מאמינה שלכולנו יש מה ללמוד אחד מהשני ומהשניה. וכן, יש הרבה ללמוד במקרה של התרבות היפנית 😉.
איזה עולם יפה זה יהיה אם ניקח רק את הדברים הטובים…
4 תגובות
נטאלי
נובמבר 22, 2020 at 3:15 amפוסט מקסים ומפרה.
הגנים שלהם כל כך יפים והרמוניים, עצם המחשבה ליצור ולהקים גן כדי למדוט בו, קסום.
המינימליזם כל כך מבורך, במיוחד בעולם שמבוסס ברובו על צרכנות מוגזמת. כשמסתפקים בפחות, זה גורר פחות צריכה,במיוחד של דברים שהם אולי יפים או מצטלמים יפה, אבל אין בהם באמת צורך או שימוש (חושבת על כל הקישוטים שיש לי בבית וכמה שאין בהם שימוש או צורך. הם אולי יפים, אבל בפועל צוברים אבק ומיותרים).
bluevagabond
נובמבר 22, 2020 at 7:30 amהי נטאלי,
באמת הגנים האלה מיוחדים ולא ראיתי עוד כמוהם באף מקום.
לגבי המינימליזם – זה מעניין כי תרבות הצריכה ביפן לא שונה ממדינות מפותחות אחרות, אבל עדיין האסתטיקה המוערכת יותר היא המינימליסטית. נראה לי הרעיון של לבחור דברים בקפידה מאד מאד מוכר פה.
גם לי יש בבית (בטוח) דברים שאני לא צריכה, אבל משום-מה קשה לי להיפרד 🙂
חזי
יוני 1, 2022 at 12:53 amאין על התרבות היפנית , כל כך שונה משאר המדינות בכל העולם.
סוג של כוכב אחר.
אני חושב שאין מדינה אחת בעולם שדומה או מתקרבת ליפן.
לדעתי המדינה הכי יפה העולם , מתורבתת , אסטטית, צבעונית , שילוב של קידמה ומסורת.
חלום…
bluevagabond
יוני 1, 2022 at 9:03 amמסכימה עם כל מילה (:
וככל שמכירים את יפן יותר, לומדים עוד ומתאהבים בה יותר!