You can plan a pretty picnic"
"but you can’t predict the weather, Ms. Jackson
לפני בערך שנה, שנת 2020 נראתה כמו עוד שנה לגיטימית לתכנן בה תכניות. מי חשב ששנה עם שם כל כך יפה תתהפך לנו בפנים ותהפוך להיות סדרת מתח בלי פרק סיום נראה לעין?
אני מאמינה שכל מי שקורא את הפוסט הזה הושפע בצורה כזו או אחרת מכל מה שקרה בשנה האחרונה, אז אני אחסוך מכם סיכומי שנה שכולנו עייפנו מהם. בפוסט הנוכחי אני רוצה להתמקד ביפן – או יותר נכון, במה שלמדתי על יפן בשנה הזו, כי אמנם יש לי תואר ראשון ושני שממוקדים ביפן, אבל את הדברים האלה אף קורס לא יכול היה ללמד אותי.
אני לא יפנית, אבל אני חיה ונושמת את יפן כבר חמש שנים, והתקופה האחרונה פקחה לי את העיניים בכמה תחומים. עם כל כך הרבה אירועים שקרו פה (מישהו אמר אולימפיאדה?) אי אפשר היה להתבונן מהצד ולא לשים לב לכמה דברים שנעשו מאד בולטים לעין:
1. יחסי אהבה-שנאה כלפי תיירים
נראה לי שכל מי שגר במקום מתויר מכיר את התחושה: תיירים זו ברכה וקללה.
מקומות מתוירים לא סתם הופכים לכאלה: יש משהו ביעד שמושך אליו אנשים סקרנים. עם זאת, כשהמקום מלא מידי באנשים זה עלול להעיב על הקסם המקומי, או אפילו להפוך את היעד למלכודת חסרת אותנטיות. נשמע מוכר, לא?
כך גם הייתה התחושה בקיוטו עד מרץ 2020. העיר הזו אכן מדהימה ויש בה אינספור מקומות היסטוריים ומודרניים מקסימים לראות, אבל בעונות מסוימות מרוב דובים לא רואים את יער הבמבוק. תמיד יהיו את הנקודות החבויות שאליהן כמעט לא מגיעים, אבל אני מדברת יותר על "אתרי החובה" ומרכז העיר. בימים כתיקונם שמתי לב שהרבה מקומיים מתלוננים על כך שיש בקיוטו יותר מידי תיירים, ואני מאמינה שבערים כמו טוקיו ואוסקה התחושה הייתה דומה.
ופתאום – אין בכלל תיירים! אם אתם זוכרים את הפוסט שכתבתי (בעיקר צילמתי) במאי, בטח שמתם לב לכמה צורם היה המראה של העיר. אחד העורקים הראשיים של פרנסת רבים מהתושבים נגדע בבת אחת. לפתע הרעש, הלכלוך והצפיפות הפכו למשהו שכולם מייחלים לו, רק שהכל יחזור כבר להיות נורמלי.
עם כל כך הרבה חדרים ריקים במלונות וסכנת דחייה נוספת לאולימפיאדה, נראה שיש הערכה מקומית מחודשת כלפי תיירים.
אבל כמו שהמשפט הנדוש אומר: אנחנו אף פעם לא מעריכים משהו מספיק, אלא רק אחרי שאנחנו מאבדים אותו.
2. מרחק פיזי זה לא דבר רע
כמישהי שמגיעה מתרבות בה אומרים שלום לאנשים בחיבוק ונשיקות (ברבות!), התרבות היפנית עלולה הייתה להצטייר כקרה. קידות למשל, כדוגמא להימנעות ממגע בסיטואציות חברתיות עלולות להיראות לרבים כמו מחווה מוזרה. אבל השנה הוכיחה שהמנהגים האלה לא רק היגייניים, אלא יכולים להיות ממש מצילי חיים. וזה לא סתם שיפנים נמנעים ממגע – יש לכך הצדקה היסטורית.
מגיפות זה לא קטע חדש ביפן. לאורך ההיסטוריה יש לא מעט אזכורים למגיפות שהתפרצו בארץ השמש העולה. זוכרים את פסטיבל גיון שכתבתי עליו? הוא נחגג כדי להודות לאלים על שעזרו לבני האדם חסרי הישע להתגבר על מגיפה במאה התשיעית. היפנים למודי מחלות מדבקות ולכן נזהרים מהן. אמנם קשה לבחון האם ההימנעות הזאת היא זו שהצילה את יפן מהיכחדות בעבר או מה שיציל אותה היום, אבל זה בטח לא מזיק.
3. אוכלוסייה מזדקנת זה לא צחוק
עם דור הבייבי-בום שאחרי מלחמת העולם השניה שמאריך ימים ושיעור ילודה נמוך, ביפן בני 65 ומעלה מהווים יותר מ-28% מהאוכלוסייה. וכשמדובר בסכנה לבריאות שלהם הרבה מהם מאד נזהרים. בתקופה של אפריל ומאי היה חשש ממשי לתפוסה גבוהה בבתי החולים, משום שהאוכלוסייה הפגיעה היא אחוז גבוה מאזרחי יפן. במלים אחרות: אחוז האנשים בקבוצת סיכון הוא מאד גבוה.
עוד משהו שקרה הוא ששמתי לב כמה מהאנשים הקרובים אלי מבוגרים: המורה שלי ליפנית ביקש לדחות את השיעורים כי הוא בקבוצת סיכון, אחת מבעלות המסעדות האהובות עלי סגרה כי היא פוחדת להידבק, תלמידים לשפות בביה"ס שאני עובדת בו פחדו להגיע כי ביקשו לשמור על עצמם – כולם בגיל הפנסיה. ההבנה הזו נחתה עלי בבת אחת: יש פה הרבה אנשים מבוגרים.
כמובן שגם בלי ההתפתחויות האחרונות בעולם יש משמעות לכך שאוכלוסיית יפן מזדקנת. המצב הנוכחי רק מדגיש את זה.
4. מסכות לפנים זה עולם ומלואו
אני חייבת לומר שאחרי חמש שנים ביפן – לראות אנשים מכל העולם מסתובבים עם מסכות היה מחזה סוראליסטי עבורי בהתחלה. תמיד הייתי צריכה להסביר לאנשים שהגיעו לבקר פה מה פשר המסכות – ופתאום כולם מבינים את זה יותר טוב משיכולתי אי פעם להסביר.
אז נכון, יפנים לא משתמשים במסכות רק כשהם פוחדים ממגפה או כשהם חולים – זה יכול להיות בגלל אלרגיות עונתיות או אפילו זיהום אויר. אבל הי – בזכות המצב לאחרונה נראה שיהיה לכולנו מבחר הרבה יותר גדול של מסכות להתגונן בעזרתן בשנים הקרובות. אז אמנם אנחנו לא תמיד מזהים אנשים שאנחנו מכירים ברחוב, אבל אולי הם בעצם מעדיפים שלא נזהה אותם, מי יודע?
עם זאת, אני חייבת לציין שאני פוחדת להתרגל יותר מידי למסכה. לפעמים זה ממכר לצאת מהבית ושאף אחד לא רואה אותי ואת ההבעה על הפנים שלי. מעניין מה יקרה ביום שכבר לא נזדקק להן. חושבים שיהיה לכם קשה להיפרד?
5. מי צריך חוקים כשיש בושה
ביפן אין חוק לעטות מסכה, ועדיין מעל תשעים אחוזים מהאוכלוסייה עוטים אותן. איך חברה יפנית הסבירה לי:
"יותר מהפחד להידבק ולהדביק, זה לא נעים להיות בלי מסכה בזמנים כאלה".
הדעה הרווחת היא שאם כולם עוטים מסכה – אנחנו נלחמים במצב הזה ביחד. נכון, יש תמיד את אלה שזה לא מפריע להם להסתובב בלי, אבל התחושה שלי לפחות, היא שאני 'לא בסדר' אם אני במקום הומה אדם ולא עוטה מסכה. כמו שחברה שלי ניסחה את זה: זה לא נעים.
הבושה להיות זה שמדביק אחרים, או פשוט כזה שמצפצף על נורמות חברתיות בלתי-כתובות היא זו שגורמת לאנשים לעטות מסכות, לחטא ידיים בכניסה לכל חנות ולהישאר בבית אם הם חוששים שהם חולים. הרי אם ידעו שהאדם היה חולה והגיע לעבודה, ובגללו חלו עוד עובדים – זו בושה שאין לתאר.
האם בושה עוזרת במניעת התפשטות יותר מאשר תקנות מעוגנות בחוק? שאלה טובה. בתור מי שגרה פה אני יכולה לומר שהתחושה טובה יותר כשאני עושה משהו מתוך בחירה, גם אם מתוך בושה.
אני מאמינה שכולנו למדנו דבר או שניים מהשנה הזו בתחום האישי, החברתי, העולמי ובעוד שלל תחומים שהיריעה קצרה מכדי לפרט אותם.
מה אני אגיד לכם? אני מקווה שנצא מהתקופה הזו חזקים, מלוכדים, חכמים יותר והכי חשוב – אופטימיים.
מה אתם למדתם משנת 2020?
כתבו לי בתגובות!
4 תגובות
שני
ינואר 26, 2021 at 3:17 pmהיה מעניין לקרוא 🙂 בכל מקום הגיבו אחרת לבלאגן השנתי הזה…(רב שנתי בקרוב). אני גרה בקליפורניה, כאן כמות המבוגרים קטנה יותר…אבל אנשים כאן יותר היסטרים מטבעם, לגבי הכל. לשאלתך, ממש לא אתגעגע למסיכה. עד היום לא מעט פעמים אני שוכחת אותה בבית, מסרבת להפוך את העולם ל'רגיל' כרגע. גם כאן אין חובת מסיכה מחוץ לבית, אלא רק במקומות סגורים. מחוץ לבית אם המקום לא הומה, לא אעטה מסיכה. אני מרגישה פסיכולוגית שזה חונק אותי. אבל בהחלט גם כאן להרבה אנשים מאוד חשוב מה חושבים עליהם, אז הם ישימו מסיכה.
bluevagabond
ינואר 26, 2021 at 4:13 pmצחקתי בקול כשקראתי "אנשים כאן יותר היסטרים מטבעם"😂
האמת היא שאני לגמרי מבינה.
פה המסכה ממש טבע שלי – יכול להיות שהעובדה שחורף וקר בפנים עוזרת לזה 😉
דוד
ינואר 28, 2021 at 3:29 pmכרגיל כיף גדול לקרוא אותך.
אני למדתי מהשנה המטורפת הזאת שהחיים הם כאן ועכשיו. לא 'כשהילדים יגדלו ויסתדרו', לא 'כשנגיע לפנסיה', אלא כאן ועכשיו !
וגם, קיבלתי חיזוק למה שידעתי תמיד, המשפחה זה הדבר הכי חשוב.
bluevagabond
ינואר 28, 2021 at 6:38 pmלא יכולתי להסכים אתך יותר (בשני בנושאים).