לפני שהגעתי ליפן חשבתי שאני מכירה יפנים. פגשתי יפנים בכל הטיולים שלי בעולם, קראתי ספרים, התעניינתי בחדשות – וכלום לא יכול היה להכין אותי לכל מה שגיליתי כשסוף סוף הגעתי לארץ השמש העולה.
מסתבר ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" זה לא רק שיר של מתי כספי: כשנמצאים ביפן פתאום מגלים הרבה דברים. היפנים הם עם מיוחד ולמדתי עליהם דבר או שניים בטיולים שלי אל יפן ובחמש השנים בהן אני גרה פה. הנה חמישה דברים מעניינים שכדאי שתדעו לפני שאתם מגיעים:
1. לכל יפני יש כרטיס ביקור
יש לכם כרטיס ביקור? אם לא, לכמה אנשים שאתם מכירים יש?
למורה של הילדים שלכם יש כרטיס ביקור?
מה עם מאמן הכושר שלכם?
ראיתם פעם את כרטיס הביקור של הירקן?
בעוד אנחנו רגילים שיש כרטיסי ביקור לעובדים במקצועות מסוימים כמו עורכי דין וסוכני נדל"ן, יש היום מקצועות שפחות נהוג שיהיה לעוסקים בהם כרטיס ביקור.
וביפן? לכולם יש כרטיס ביקור. איך אני יודעת את זה?
באחד הטיולים שלי ביפן, אי שם בשנת 2013, התנדבתי בצוות התפאורה של פסטיבל מוסיקה כדי ליהנות מאוכל ומלינה בחינם. כמו בכל פסטיבל, פגשתי אנשים, התקשקשתי, ורציתי לשמור על קשר גם אחרי שהפסטיבל יגמר וכולנו נתפזר למקומות אחרים. בסיום הפסטיבל מצאתי את עצמי עם ערימה מכובדת של כרטיסי ביקור בהם היה כתוב השם, המקצוע ודרך יצירת הקשר עם האדם. המקצועות, אם תהיתם, היו: מסז'יסטית, אמן מקרמה, קולה-קפה, זמר נודד, ומגדל מריחואנה. אגב, על כרטיס הביקור האחרון, שהיה מעוצב בסגנון חולצת טאי-דאי, דרך יצירת הקשר הייתה: "אני בדרך כלל בקרבת האוהל שלי איפושהו בטבע".
זה אמנם נשמע מופרך, אבל ביפן זה די נפוץ שלכולם יש כרטיס ביקור. זה פשוט עניין של סטנדרט – מקובל לתת את כרטיס הביקור וכך קל יותר לזכור את השם שלך ויודעים איך ליצור אתך קשר ביתר קלות.
2. יפנים צריכים להצביע בשלוש מערכות בחירות שונות
מערכת הבחירות היפנית היא לא פשוטה. יש בחירות לבית העליון כל שלוש שנים ולבית התחתון כל ארבע שנים, ובתוך כל זה בחירות מקומיות אחת לארבע שנים. מבולבלים? גם הם.
בבית העליון הקדנציה היא ל-6 שנים אבל רק מחצית מהמושבים בו נבחרים כל מערכת בחירות – לכן כל שלוש שנים צריך לבחור. לעומת זאת, לבית התחתון יש קדנציה של 4 שנים.
אמנם זכות הבחירה ביפן הייתה מגיל 20 עד 2016, החוק שונה וכעת אזרח יכול לבחור כשמלאו לו או לה 18 שנים. זהו כמובן גיל עם אתגרים משלו, הכולל בחינות כניסה, הורמונים, ושאר בלבלות על החיים וקשה לצפות שהבחירות יהיו בראש מעיניהם של יפנים צעירים. ואכן, בבחירות לבית העליון שנערכו ב-2019 אחוז המצביעים בני 18 ו-19 היה רק 31% (הממוצע הארצי היה 48.8%).
אחוז המצביעים ביפן משתנה עם השנים אך עדיין נשאר יחסית נמוך, כשבבחירות לבית התחתון הצביעו רק 53.68% מבעלי זכות בחירה. אגב – זו הייתה עליה של קצת יותר מאחוז לעומת הבחירות שקדמו להן.
3. יפנים מקבלים ציונים גבוהים ברמה עולמית במתמטיקה ובמדעים
הסתכלתם פעם על תוצאות מבחן פיז"ה? גם אני לא, עד שהחלטתי לכתוב את הפוסט הזה 😉
אבל אם כן תסתכלו תשימו לב שבאופן עקבי יפן מופיעה בין המקומות הראשונים בעולם, בעיקר במבחני הידע במדעים.
למרות זאת, במבחן פיז"ה של 2018, יפן דורגה נמוך יחסית במבחן הקריאה (מקום 16 מתוך 79 המדינות שהשתתפו). כמובן שהיפנים לא אהבו את זה, ומומחים הפנו אצבע מאשימה לכך שילדים היום רגילים לקרוא ולכתוב רק משפטים קצרים בגלל תפוצת הסמארטפונים והרשתות החברתיות.
אבל למה להאשים רק מכשירים ואפליקציות כשאפשר גם מוסדות חינוך? מבקרים טענו שבתי הספר נכשלו בפיתוח היכולות של התלמידים בפתרון-בעיות ובהתמודדות עם שאלות שאין להן תשובה ברורה.
בכל מקרה, איך שלא מסתכלים על זה, יפן עדיין מהמובילות בעולם בשלושת התחומים אותם בודק מבחן פיז"ה: מתמטיקה, מדעים וקריאה.
4. עם קורא ספרים
למרות שהיפנים מהווים רק 1.6% מאוכלוסיית העולם שוק הספרים שלהם מהווה 7% מהשוק העולמי! השוק היפני הוא הרביעי בגודלו בעולם אחרי ארה"ב (30%), סין (10%), וגרמניה (9%). בהתחשב בזה שרק ביפן קוראים יפנית, אפשר לומר שיפנים הם צרכני ספרים לא קטנים.
האמת היא שאני נתקלת בזה לא מעט ברכבות, בתי קפה, פארקים – הרבה אנשים יושבים שם וקוראים ספר. אולי כדי לעודד קריאה בכל מקום, הספרים עצמם לרוב מעוצבים בגודל המתאים לנשיאה בתיק או אפילו בכיס רחב, כך אפשר לשאת אותם בנוחות מבלי שיהוו מטרד כבד ומסורבל.
עובדה מעניינת נוספת על ספרים ביפן: בחנויות הספרים תוכלו למצוא ספרים שמתחילים מימין לשמאל (כמו בעברית) וגם משמאל לימין. אין סטנדרט אחד וביפנית אפשר לכתוב גם מימין לשמאל (אז השורות יהיו כתובות מלמעלה למטה) וגם משמאל לימין (אז השורות יהיו כתובות במאוזן – כמו באנגלית).
5. מותר להירדם בשיעורים באוניברסיטה
אולי זה נראה כמו סתירה של שני הסעיפים הקודמים:
היפנים מצליחים במבחנים, קוראים הרבה ו…. נרדמים בשיעורים?!
איך זה מסתדר??
אז מסתבר שזה מסתדר.
כבר כתבתי לכם בפוסט הזה על הנוהג המקובל של סטודנטים להירדם בשיעורים, אבל זה יכול להיות יותר קיצוני. למשל, המרצה עצמו יכול להירדם בשיעור שלו.
גיליתי את זה בדרך די משעשעת. באחד הסמינרים הראשונים שהיו לי באוניברסיטה בחודש הראשון שלי ביפן, אחד הסטודנטים הציג את הרקע למחקר שלו. הוא חילק דפים, שהיו כתובים כולם ביפנית, ובעודו מקריא כולנו עקבנו אחריו. בסמינר היו שני פרופסורים: אחד מבוגר יותר ואחת צעירה יחסית, שניהלו את הסמינר ואת הדיון.
הסטודנט הקריא והקריא, ואני ניסיתי להראות רצינות ולעקוב בריכוז אחרי הכתב הצפוף במעט היפנית שידעתי אז. הייתי מאד מרוכזת בדף כשפתאום שמעתי קול חד וחזק ולא הבנתי מה זה. הייתי בטוחה שהגנן מחוץ לחלון הפעיל טוריה או כלי חקלאי אחר, אבל כשהרמתי את הראש חיכתה לי הפתעה: הפרופסור המבוגר נרדם והתחיל לנחור. מה שהיה עוד יותר מפתיע היה שזה לא נראה שחוץ ממני אף אחד מהסטודנטים, וגם לא הפרופסורית השנייה, שמו לב.
הם שמעו אותו, בוודאות, אבל אף אחד לא הרים את הראש. האם זה מתוך כבוד למרצה או מתוך התרגלות לנחירות בזמן שיעורים – כנראה שלעולם לא אדע.
יש עוד כל כך הרבה לכתוב על יפן ועל היפנים, אבל היריעה קצרה מכדי לכסות הכל.
מה הכי הפתיע אתכם מחמשת הסעיפים?
כתבו לי בתגובות!
אין תגובות