לפני שנצלול למתכון, בואו נתחיל מהבייסיק:
מה זה אוניגירי?
בישראל, כשאנחנו יוצאים מהבית ליום בדרכים, יום בבית הספר, או סתם נסיעה ארוכה – סביר להניח שניקח איתנו סנדוויץ'. ככה אנחנו – אומה שאוהבת לחם (מאכל האלים אם אתם שואלים אותי).
אבל ביפן, את התפקיד של הסנדוויץ' ממלא מאכל אחר וקוראים לו אוניגירי.
הפעם הראשונה שבה הבנתי מה זה אוניגירי הייתה כשגרתי תקופה בחלק הכפרי של יפן. באחד הימים ניגשה אלי אחת הדודות של הכפר ואמרה לי שמחר הגברים עומדים לצאת לכרות במבוקים בחורשה סמוכה וביקשה שאבוא לעזור לה למחרת בבוקר להכין להם אוניגירי. נפגשנו לפני אור ראשון במטבח חיצוני של אחד הבתים והאישה הביאה סיר אורז עגול מבושל (מתי היא הספיקה!?), ולימדה אותי איך מכינים אוניגירי:
לוקחים כמות בינונית של אורז ביד רטובה ומתחילים להדק אותו בצורת משולש. כשמסיימים מניחים על המשולש עלה שיסו או אצת נורי. זהו – זה האוניגירי. הכי חשוב באוניגירי זה שיהיה מהודק כמו שצריך, אחרת הוא יתפרק.
האישה שאלה אותי אם אנחנו לא מכינים אוניגירי בישראל ועניתי לה שבמקרה כזה היינו מכינים סנדוויץ'. "סנדוויץ'?! אבל אתם לא רעבים אחר כך?". מסתבר שזה נתפס כאוכל לא משביע ליום עבודה.
הכנו אוניגירי מ- 5:30 בבוקר עד 6:30, כשבשעה 7:00 הגברים הגיעו לקחת את הקופסה ולצאת ליום העבודה שלהם. הם הודו לנו מאד על כך שטרחנו והכנו להם אוכל, ואנחנו איחלנו להם יום עבודה מוצלח. הכרת התודה שלהם גרמה לקימה בארבע וחצי בבוקר להיות שווה את זה.
אין תגובות