יאיוי קוסמה
תרבות

יאיוי קוסמה – על מה בעצם כל הבאז?

מאי 10, 2021

"יום אחד הסתכלתי על דפוסי הפרחים האדומים על מפת השולחן. כשהבטתי למעלה ראיתי את אותו הדפוס מכסה את התקרה, את החלונות והקירות, ולבסוף את כל החדר, את הגוף שלי – ואת היקום! הרגשתי כאילו התחלתי להשמיד את עצמי, להסתובב בנצח של הזמן האינסופי והחלל המוחלט ולהתכווץ לכדי כלום".

יאיוי קוסמה עברה דבר או שניים בחיים לפני שהפכה לאחת האמניות הכי מצליחות, מוערכות ונמכרות היום, גם בעשור העשירי לחייה. מי שעברה ילדות קשה במצומוטו, הייתה אמנית ענייה בניו-יורק, ניסתה להתאבד, ולבסוף אשפזה את עצמה מרצון במוסד לבריאות הנפש, לא רק הצליחה לשרוד אלא גם ליצור שפה ויזואלית שייחודית רק לה ואפשר לזהות מקילומטרים.

לא פעם שואלים אותי מה הקטע בעצם? הנקודות שלה? הדלעת? על מה בעצם כל הבאז? למה דווקא יאיוי קוסמה מיוחדת? אין עוד אומנים יפנים מיוחדים כמוה? בפוסט הזה אנסה לענות על כל השאלות האלה ולקחת אתכם לעולמה של קוסמה. עולם מרתק מאין כמוהו.

*קוסמה זה שם המשפחה ויאיוי הוא השם הפרטי. מאחר שביפן נהוג לציין קודם את שם המשפחה ורק אז את השם הפרטי, בדרך כלל קוראים לאמנית קוסמה יאיוי, כפי שקוראים לה ביפן. בכל מקרה, זו לא טעות לקרוא לה יאיוי קוסמה.

 
View this post on Instagram
 

A post shared by HYPEBEAST (@hypebeast)

אז מי את, יאיוי קוסמה?

קוסמה נולדה ב-1929 למשפחה מבוססת במצומוטו, למרגלות האלפים היפנים. אמנם כלפי חוץ הכל נראה בסדר, אך כבר מגיל צעיר קוסמה סבלה. אמא שלה תמיד חשדה שאבא שלה בוגד בה ושלחה את יאיוי הקטנה לרגל אחריו. קוסמה סיפרה שזה היה טראומטי עבורה והיא מאד נרתעה מיחסי מין בעקבות החוויות האלה – טראומה שכדי להתמודד איתה היא פיתחה אובססיה לצורות פאליות ביצירות שלה.

יאיוי הצעירה סבלה מהתקפי חרדה והזיות. היא סיפרה שראתה את עצמה, את החדר ואת כולם מכוסים בנקודות, ראתה איך הן מתרבות ולא יכלה לעצור את זה. את הציורים בילדותה הייתה מכסה בנקודות, כי זו הדרך בה ראתה את העולם. אבל האם כבר אז העריכו את הציורים שלה? לא בדיוק.

יאיוי קוסמה נקודות

מכירים את זה שילד מראה לאמא שלו ציור של איש-מקלות והאם מתלהבת כאילו הילד עכשיו שחזר את "הסעודה האחרונה"?

אז אמא של קוסמה הייתה קצת אחרת… היא לא כל-כך התלהבה מהציורים של הבת שלה (בלשון המעטה) ורצתה שהיא תתחיל לשאוף לחיים מסודרים כרעיה מסורה ולא בתור אמנית סוררת. היא לקחה ליאיוי את כל הצבעים וקרעה את הציורים שלה. זה כמובן השיג את התוצאה ההפוכה: יאיוי הקטנה פשוט ציירה עוד ועוד, מהבוקר עד הלילה, מכל דבר שיכלה למצוא בבית. בשלב מסוים אמא שלה אמרה לה שאם היא רוצה לצייר שתצא ולא תחזור הביתה – וזה בדיוק מה שיאיוי עמדה לעשות.

אחרי שלמדה אומנות יפנית מסורתית ואף הציגה כמה תערוכות ביפן, קוסמה, שבינתיים גדלה, החליטה לתפוס מרחק. בסוף שנות ה-50 היא טסה לניו-יורק, לארץ החירות, שם יהיה לה החופש להיות מי שהיא ללא תנאים.

בניו-יורק לא היה לה קל: לא הבינו אותה מיד ולקח לה זמן להתחיל למכור את היצירות שלה. מספרים שהייתה תקופה שהיא ישנה בסטודיו שלה על דלת שהייתה מונחת על הרצפה, כי לא היה לה כסף למיטה. לבסוף הכירו בעבודות שלה ואחרי שהצליחה למכור ציורים פנתה לעוד נתיבים. היא הופיעה, הכינה מיצגים והתאימה לרוח הזמנים ביצירות שהדגישו את רוח הפופ והאוונגארד של התקופה.

קוסמה כן הגיעה להיות אמנית מוערכת בניו-יורק, אך העבודה הקשה והעובדה שבכל זאת לא הצליחה להתפרנס כראוי הביאה אותה למשברים ולכמה ניסיונות התאבדות. בתחילת שנות ה-70 היא חזרה ליפן במצב נפשי קשה ובשנת 1977 אשפזה את עצמה מרצון במוסד לבריאות הנפש, שם היא גרה עד היום. היא לא הייתה עד כדי כך מוכרת בעולם האומנות היפני, אבל גם זה עמד להשתנות.

 
View this post on Instagram
 

A post shared by HYPEBEAST (@hypebeast)

מה יאיוי קוסמה עושה היום?

קוסמה אמנם גרה במוסד אבל הסטודיו שלה ממש בהמשך הרחוב והיא הולכת אליו כל יום. היא עובדת מהשעה 9:00 ועד 18:00, ולפעמים, כך התוודתה, היא עובדת גם בלילה. המסגרת הזו נותנת לה את הביטחון להמשיך וליצור באובססיביות את היצירות שלה שבעצמן מתארות אובססיביות, חזרתיות, והצטברות של פרטים.

מלבד הנקודות שכל-כך מזוהות איתה והמוטיבים הפאלים שאפיינו את העבודות שלה יש לקוסמה עוד אובייקט שמאד מאפיין אותה.

האהבה שלה לדלעות החלה עוד מילדות. הצורה המיוחדת שלהן, שהזכירה לקוסמה צורה של אדם, יחד עם תחושת החמימות כשאוחזים בדלעת – זה מה שדחף אותה לצייר עוד ועוד מהן כדי לבטא את ההתרשמות שלה מהדלעות. היא בעצמה מעידה שהלהיטות שלה לצייר דלעות זהה לזו שהייתה לה בילדות.

מעבר לעבודות הפיסול, ציור, יצירת סרטים, עיצוב אופנה, שירה וספרות, קוסמה יוצרת היום גם חללים בהם המבקר הופך לחלק מהחוויה. אחד המהלכים המעניינים שעשתה הוא לאפשר למבקרים בתערוכות שלה לצלם ובכך לעודד אותם לשתף את התמונות ברשתות החברתיות. בעצם זו רק עוד דרך להרחיב את העולם שלה אל האינסוף ולקחת לשם את כולם יחד איתה. חדרי האינסוף שהיא יוצרת מאז שנת 1965 מזמינים את המבקרים להיכנס אל תוך העולם של קוסמה ולהבין באופן הכי אינטימי את התנאים בהם היא יוצרת וחיה יום יום.

מהכיוון ההפוך, חדרי האינסוף גם מדמים תחושה של יקום שלם, בו קיימים כוכבים וגלקסיות נוספות מעבר לעולם בו אנו חיים, שהם ההתרחבות של התודעה הקולקטיבית שלנו, ומובילים אותנו, שוב, אל האינסוף. כך החדרים מייצגים יחד את האוניברסליות ובאותה נשימה את האינדיווידואליות של קוסמה, של המבקרים בתערוכה, ובעצם של כל פרט ביקום.

אז יאיוי קוסמה היא האמנית היפנית הכי מצליחה?

אפשר לומר שכן. אפשר גם להוריד את המילה "יפנית": יאיוי קוסמה היא אייקון ומהאמניות החיות הכי מצליחות בעולם, עם מאות יצירות שחלקן נמכרו במיליוני דולרים. עם זאת, היא לא היפנית היחידה שעושה חיל בעולם האומנות העכשווית. אמן נוסף שהחל את דרכו ביפן, התחיל ללמוד אומנות יפנית, פנה ליצור שפה ויזואלית משלו והצליח לפרוץ דרך מחוץ ליפן הוא טקשי מורקמי, שאם אתם עוד לא מכירים – אתם חייבים להכיר!

טקשי מורקמי – אוברדוז של צבעים ופרחים

מורקמי, שרבים אוהבים לקרוא לו "אנדי וורהול היפני", אמנם גם משתמש בחזרתיות וצבעוניות באומנות שלו, אבל הוא מגיע ממקום שונה. הוא מהאמנים הראשונים שהביאו את האנימציה היפנית לדרגת אומנות יפה (בניגוד לאומנות שימושית), ומותח את  הגבול בין היפה לשימושי, ובין האקסקלוסיבי למסחרי שוב ושוב בדרכים מתוחכמות ופורצות דרך.

גם לו, כמו לקוסמה, היה שיתוף פעולה מוצלח עם לואי ויטון, והוא אף עיצב את העטיפה לאלבום Graduation של קניה ווסט (וגם אמון על הקליפ). האומנות שלו נראית כמי שמגיעה מעולם החמידות היפני (kawaii) אך טומנת בחובה גרוטסקיות, פסיכדליה ומיניות ששונה בתכלית מהרושם הראשוני שעלול להתקבל מהיצירות שלו.

אחת הסיבות שהוא כל-כך חשוב, פורץ דרך ומשפיע היא שמורקמי הוא מייסד תנועת האמנים הפוסט-מודרניים Superflat.

למה סופר פלאט?

סופר מתאר את הקיצוניות של בני הדור שלו, שחלקם שבויים באובססיות לאנימציות, משקי מחשב, פטישיזם וחוסר בגרות. מצד שני, סופר מתאר את המחויבות חסרת הפשרות של אבותיו הקדמונים בציור היפני שהביאו כל טכניקה אל הקצה – בין אם זה לעבוד עם החומרים הכי עדינים, כמו עלי זהב דקיקים, ובין אם זה לשפר טכניקה במשך דורות על גבי דורות עד שתגיע לדרגת שלמות.

גם למילה פלאט יש כמה משמעויות. מבחנה ויזואלית, ציורי המנגה והציורים היפנים הקלאסיים כולם שטוחים ובעלי קוי מתאר דו-ממדיים. מבחינה חברתית, מורקמי רוצה לשטח את העקומה שמפרידה בין אומנות "גבוהה" ואומנות יומיומית ולהפוך אותה לאחד. מבחינתו, יצירה שמוצגת בגלריה לאומנות צריכה להיות מוערכת באותה מידה גם אם היא משמשת כמחזיק מפתחות, פאוץ' או כובע. מהכיוון ההפוך, מורקמי רוצה שהקומיקס אותו הוא יוצר יגיע למעמד של אומנות יפה – והוא אכן הצליח בכך. הוא בעצם רוצה להיות נגיש אבל בו-זמנית שיהיה לו שם של אמן עכשווי נחשב.

האומנות של מורקמי מייצגת את התרבות של ימינו בצורה בועטת, לא מתנצלת וישירה. יש הרבה מה לומר על כל אחת מהיצירות שלו ואני ממליצה לכם בחום לבקר בתערוכות שלו אם יש לכם הזדמנות.

אהבתם את הפוסט?
תרצו לדעת עוד על אמנים יפנים עכשוויים?
על אמנים יפנים מודרניים?
או באופן כללי על אומנות יפנית?
כתבו לי בתגובות!

4 תגובות

  • השב/י
    שני סטולרו
    מאי 20, 2021 at 2:55 pm

    היי שחר, אני בדרכ לא כל כך מכירה ומבינה אומנות אבל הפוסט היה ממש מעניין. אשמח לשמוע עוד על הנושא!

    • השב/י
      bluevagabond
      מאי 28, 2021 at 12:08 pm

      תודה שני!
      השבוע או שבוע הבא אפרסם עוד פוסט על אומנים יפנים.
      מוזמנת לעקוב ♥

  • השב/י
    אסנת אגם
    ספטמבר 20, 2023 at 11:54 pm

    פוסט מעניין מאד:) אשמח לשמוע על מוזיאונים או גלריות מעניינות בטוקיו. כמו כן, האם יש סיורים מודרכים בנאושימה? תודה רבה

    • השב/י
      bluevagabond
      ספטמבר 30, 2023 at 7:24 pm

      יש המון מוזאונים בטוקיו!
      אני יכולה לכתוב רק על זה בלוג שלם (: אולי זה רעיון לתוכן בעתיד כי באמת קשה לדבר על הנושא על רגל אחת.
      לגבי סיורים מודרכים בנאושימה – אני אישית לא מכירה…

השאר/י תגובה