אומרים שלפעמים רק ממרחק אנחנו יכולים להעריך את מה שיש לנו. יש מי שיסכים או לא יסכים עם המשפט הזה, אבל במקרה שלי זה נכון: יש די הרבה דברים שלא הערכתי כשגרתי בארץ.
לפני בערך חודש חזרתי מביקור של חודש בישראל. ביקור ראשון מזה כמעט שנתיים שבהן לא הייתי בארץ, לא נשמתי את המשפחה, ולא חיבקתי את החברים, לא הזמנתי קפה בארומה, ולא הרחתי ריח של חלה של שבת שהרגע יצאה מהמאפייה. לא – ביפן אין את כל הדברים האלה.
והתגעגעתי.
התגעגעתי לכל מה שיש שם ואין פה, לכל מה שגדלתי איתו, לריחות, לצורות, לטעמים, לקולות הצחוק, לקריאות "שחחררר!!", לחיבוקים – לא הבנתי כמה התגעגעתי עד שלא נחתי בארץ.
אין ספק שבחמש וחצי השנים האחרונות בהן אני חיה ביפן צברתי חוויות מטורפות, ידע עצום, ולמדתי על הסביבה שלי ועל עצמי הרבה שיעורים שאולי לא הייתי לומדת לעולם אילולא עשיתי את הבחירה המודעת לגור ביפן (אגב – בחירה שעבדתי בשבילה קשה מאד, כמו שפירטתי לכם בפוסט הזה). אף פעם לא אוכל להמעיט בערך ההתנסות הזו של לגור הכי רחוק שאפשר, פיסית ומנטלית.
אבל יש גם דברים שעם הזמן, המרחק ובעיקר – החוסר, למדתי להעריך ולבחון את מקומם בחיים שלי מחדש.
1. רילוקיישן ליפן - שפה
אני מאד אוהבת את השפה היפנית. מאד. אבל זו לא שפת האם שלי.
כאדם של מילים, אני אוהבת להשתמש בכל רבדי השפה וחשוב לי לבטא את עצמי באופן הבהיר ביותר שמילים מאפשרות לי. לשם כך, השפה הטובה ביותר עבורי היא עברית – שפת האם שלי.
בעברית אני מבינה את כל הביטויים, המבטאים, הניואנסים, המחוות המלוות כל מילה ומה הן מייצגות, ויהיה קשה מאד להתקיל אותי במילה או ביטוי שאני לא אכיר. בנוסף, כל כך הרבה מילים לקוחות מחיי היומיום וההוויה הישראלית שגדלתי בה ושהיא חלק נכבד מהעולם שלי, כך שתמיד מתווסף למילים נופך נוסף שנוגע בי אישית.
ושלא תבינו אותי לא נכון: אני נהנית לנהל שיחות רבות, ביניהן שיח אקדמי, שיחות פילוסופיות ואף שיחות נפש באנגלית וביפנית. אבל עברית פורטת על מיתרים שאף שפה אחרת לא מגיעה אליהם. ספרים בעברית, שירה, סרטים – תמיד נוגעים לי בחלק הזה בלב ששמור רק לשפה אחת. ובעולם יש רק מקום אחד שבו זו השפה הרווחת.
2. רילוקיישן ליפן - אוכל
נראה לי שכל מי שעשה רילוקיישן מישראל יזדהה איתי בתחום הזה.
לא משנה כמה המקום בו אני אגור יהיה מוצלח קולינרית, יש דברים שאין להם תחליף.
אוכל של בית, תבלינים, שפע פירות, לחמים, או אפילו סתם "אוכל-פח" מבחינה תזונתית כמו כריות או שקדי מרק – לכולם יש טעם של הארץ.
בנוסף לזה, בארץ יש מגוון קולינרי מעורר השראה: אפשר בקלות למצוא מאכלים מקצוות שונים של העולם שעשויים ברמה לא רעה בכלל.
נכון, ביפן יש סושי, ראמן, מיסו לסוגיו, יוּזוּ, פּוֹנְזוּ, שזיפים מיובשים ועוד שלל רכיבים שקשה למצוא בישראל כמו טופו טרי וטֶמְפֵּה, אבל לפעמים כל מה שבא לי זה לחמניית קשר מהמאפיה ליד הבית. את זה אין פה.
מזמן כבר הבנתי שאוכל זה הרבה מעבר לתזונה. אוכל זה מקור להתרגשות, הנאה ונחמה וזה לא סתם ש- 20 מתוך 30 הק"ג שהיה מותר לי להעלות למטוס חזרה ליפן הוקדשו למוצרי מזון. אבל רק כדי להעמיד דברים על דיוקם: חלק מהאוכל הזה עומד להגיע לחברים שביקשו רכיבים שאין להשיג ביפן. נו, אנשים שנואשים לאוכל של בית בדיוק כמוני 😉
3. רילוקיישן ליפן - אווירת יום שישי
ביפן אין יום מנוחה מטעמי דת.
בימים שבת וראשון רוב החנויות והסופרמרקטים פתוחים, הקניונים הומים, מקדשים, מוזאונים, אתרי תיירות שונים, מסעדות ובתי קפה – כולם עובדים. בחברות מסחריות, דואר, בנק ומוסדות אקדמיים המשרדים יהיו סגורים, אבל אפילו לספרייה באוניברסיטה יש "שעות סוף-שבוע" מצומצמות והיא פתוחה.
במלים אחרות: סוף השבוע ביפן שונה בתכלית מסוף השבוע של ישראל.
יש משהו ביום שישי של הארץ שאני מאד אוהבת. אני לא אוהבת את הבוקר, שעמוס בדרך כלל, אלא את שעות אחר-הצהריים, כשכל החנויות נסגרות אבל עוד לא נכנסה השבת. בשעות האלה, שאפשר לקרוא להן "לפני קידוש", יש איזו אווירה קסומה. מין שלווה. זמן להגיד שלום לשבוע שהיה ולקבל את פני סוף השבוע.
למען הכנות, כשגרתי בארץ ומלצרתי בזמן שהייתי סטודנטית, העדפתי תמיד לעבוד בסופי שבוע. אהבתי את העובדה שיש לי יום חופש דווקא בימי חול. אבל גם כשהייתי מגיעה למשמרת ערב שישי בבית קפה לנדוור בשעות בין-ערביים הייתה אוירה חגיגית. ההפרדה החדה הזו שגורמת לכולם להוריד הילוך זכורה לי כל כך לטובה, וכשאין את ההאטה הזו לקראת סוף השבוע, וזה לא משנה אם זה ביום שבת או ראשון, משהו חסר.
4. רילוקיישן ליפן - הומור
אני בטוחה שגם יפני שיגיע לישראל יגיד שההומור היפני חסר לו. פייר אינף.
אחד הדברים שלמדתי ברילוקיישן ליפן זה שיש הרבה סוגים של הומור יפני. אני מאד אוהבת את ההומור שמבוסס על משחקי מילים או כפל משמעויות. יש בו חדות שאני מאד מעריכה. אבל ההומור שאני הכי מתחברת אליו תמיד היה ונשאר ההומור הישראלי.
הומור הוא בעצם ביטוי לאישיות, התרבות, וכל קשת הרגשות של האדם. וכולנו אוהבים לצחוק. לא סתם אנחנו נוטים לחבב קומיקאים (כאלה שמצחיקים אותנו) ובדרנים, בין אם הם מקרב חברינו או אנשים מפורסמים.
אין בילוי מועדף עלי יותר מאשר לשבת עם משפחה או חברים, בכל מקום או שעה, ופשוט לדבר ולצחוק, גם אם הבדיחות הן על חשבוני (עד מידה מסוימת!). מיותר לציין שזה לא הומור שתמיד מתקבל יפה ביפן, ותרבות ה"הסתלבטות" אחד על השני או אחת על השנייה עלולים להיגמר רע. רע מאד. בכל זאת, זו חברה שיש בה חשיבות לגילו ומעמדו של האדם גם אם הוא נחשב לחבר טוב אז מומלץ תמיד לנהוג במשנה זהירות.
אני מתגעגעת להומור בארץ – הומור הבית שלי שהוא חלק ממני ואני ממנו.
5. רילוקיישן ליפן - משפחה וחברים
בעוד אני מאמינה שאני לא צריכה להרחיב יותר מידי על משפחה, כי זה מובן למה אני מתגעגעת לאנשים שהיו איתי מהיום בו נולדתי (או מהיום בו הם נולדו), תנו לי רגע להרחיב על חברים:
יש לי חברים ביפן שאני אוהבת אהבת נפש. את חלקם אני מרגישה כאילו אני מכירה כל החיים. למרות זאת, אני מאד מתגעגעת לחברים מהבית, אלו שבאמת איתי שנים, שעברו איתי הכל ושמכירים אותי בכל הגרסאות שהתוכנה שלי עברה. אלו חברים שגם אם אני לא מדברת איתם שנים, כשאנחנו נפגשים שוב זה כאילו לא עבר אפילו יום. החיים הרבה יותר יפים כשהם לידי.
אבל ברור לי שאם אני אגור במקום אחר, החברים מיפן מאד יחסרו לי. כבר יש חברות שחסרות לי אחרי שהן עברו לארץ או לעיר אחרת.
האמת היא שזה כמעט עם כל דבר ככה: חברים, אוכל, והדרך שבה מתנהלים דברים – תמיד אני אשווה בין יפן לבין ישראל, כי עכשיו אני מכירה טוב איך זה נראה גם כאן וגם שם. תמיד יהיו הדברים שיציקו לי בישראל או ביפן, וגם הדברים שאליהם אני אתגעגע אליהם כשאהיה רחוקה.
כנראה שיש משהו נכון במשפט "מי שחצה את האוקיינוס לעד יהיה חצוי".
מעתה המשימה שלי תמיד תהיה לנסות להתרכז בדברים הטובים במקום שאני נמצאת בו.
אין תגובות