"יש קשר הדוק בין אגרוף לבין ארכיטקטורה," טוען טָדָאוֹ אַנְדוֹ, אחד הארכיטקטים הגדולים של ימינו. "בשניהם אתה חייב ללכת עד הסוף ולהיות מרוכז לגמרי לכל אורך התהליך."
לאַנְדוֹ, שאחראי על לא מעט מבנים מדהימים, ביניהם המוזאונים שמוכרים לכולנו באי האומנות נָאוֹשִׁימַה, יש סיפור חיים מרתק ושונה בתכלית מרוב הארכיטקטים בעולם. הוא לא הגיע ממשפחה מבוססת, לא רכש השכלה, ולא היה לו ניסיון או מנטור שילמד אותו מה לעשות. אני מקווה שאתם יושבים כי סיפור החיים של אנדו הוא מרתק מכדי לעצור בו באמצע, ומשתקף עד היום ביצירה שלו שתמיד רקדה טנגו עם החומר והקונספט, שני יסודות שפעם אחר פעם נלחמים זה בזה עד אשר מתפייסים לכדי יצירת מופת.
אז איך אדם שמעולם לא למד באופן מסודר ארכיטקטורה הפך לאחד הארכיטקטים הבולטים של ימינו ואף זכה בפרס פריצקר?
טדאו אנדו מגלה את החומר
אנדו ואחיו התאום נולדו בשנת 1941 בשכונת נָגַיָה באוסקה, הידועה בכך שיש בה בתי מלאכה רבים. אחיו של אנדו, טָקַאוֹ קִיטָיַאמָה, נשאר לגור עם אימו בעוד אנדו עבר לגור אצל סבתו בגיל שנתיים. הסיבה להעברתו אל הסבתא היא שלא היה מי שימשיך את שם המשפחה אַנְדוֹ מכיוון שאמו הייתה בת יחידה ובאופן כללי היה מקובל לגדל תאומים בנפרד.
אנדו מספר שהשכונה בה גדל ובתי המלאכה בה חשפו אותו לפלא שמתרחש כאשר החומר לובש צורה בהתאם לרצונו של האדם. בנוסף, כשהיה ילד הוסיפו לבית ילדותו קומות נוספות והוא היה מרותק למראה עבודתם של אנשי המקצוע ומהדרך שבה האור חודר פנימה אל תוך המבנה.
אבל אנדו היה רחוק שנות אור מלהיות ארכיטקט: הציונים שלו לא היו טובים, אוניברסיטה לא הייתה דבר זול והוא השקיע את מרצו בתחום אחר – אגרוף. מספרים שהוא היה מתאגרף מאד מוכשר לפני שהחליט שהוא ילמד ארכיטקטורה כנגד כל הסיכויים ובדרך מאד מקורית: הוא שאל את ספריהם של חבריו שלמדו באוניברסיטה וגמר בדעתו ללמוד את המקצוע בעצמו. הוא גם ניסה לעבוד במשרדי אדריכלים כדי לצבור ניסיון. אבל כל זה לא כל כך עבד… הוא לא הבין כלום מספרי הארכיטקטורה וגם לא שרד באף אחת מהעבודות יותר משלושה חודשים. מתוסכל מרמת הקושי ומהעובדה המרה שלא הצליח לפצח בעצמו את רזי המקצוע החליט אנדו לעבוד, לחסוך כסף ולצאת לטייל בעולם כדי להתרשם מיצירות הארכיטקטורה הגדולות ביותר. הוא ביקש ללמוד דרך הרגליים, דרך התבוננות ודרך ההשראה.
אחרי שהתרשם עמוקות ממיטב המבנים באיטליה וביוון, הוקסם מחדירת האור בפנתאון ברומא ולמד על חשיבות הגאומטריה היוונית, חזר אנדו ליפן ופתח משרד אדריכלות משלו. בלי תואר, בלי ניסיון ולבסוף גם בלי עבודה.

גֵּרִילָה אורבנית
אנדו הקים את משרד האדריכלים שלו בגיל 29. כדי לעקוף את המכשול שלא היה לו רישיון בניה, הוא שכר ארכיטקטים שיעזרו לו עם התכנון ועם המסמכים הדרושים וכך החל את דרכו. כדי למשוך תשומת לב הוא ידע שעליו ליצור משהו ייחודי, משהו שיבדל אותו מהשוק וכך נולד הבית הטורי בסוּמִיוֹשִׁי באוסקה שבנה בשנת 1976. הבית היה עשוי כולו מבטון, ללא חלונות הפונים החוצה, וכדי לפצות על אובדן האור המסדרון המוביל מהחלק הקדמי לחלק האחורי של הבית נבנה ללא תקרה. הבית הזה היה ניגוד צורם לרוב העבודות שארכיטקטים יפנים היו מעורבים בהן בשנות ה-60: בנייני מגורים. בכך שעיצב בית פרטי המוגן בבטון מהסביבה החיצונית אנדו ביקש להדגיש שהאדם צריך מרחב משלו בעיר הסואנת והעמוסה. הבית הוא "הגרילה האורבנית" של האדם, בו הוא יכול לנתק עצמו מהעיר, מהעולם החיצוני, משכנים ומכל מעמסה שאינה לרוחו.
מאז, הבטון החשוף וחדירת האור בדרכים לא שגרתיות היו מסמלי ההיכר של אנדו שנתפס כצעיר קיצוני – תואר שיכל להעלות או להוריד אותו. היה לו גם תחביב משונה: הוא אהב להסתובב באזור קנסאי ביפן ולהציע תכניות בניה לאדמות לא בנויות מבלי שהתבקש בכך. אומרים שכך נולד פרויקט המגורים על המדרון של הר רוֹקוֹ בקוֹבֶּה – מדרון שהיה כל כך תלול שאף אחד לא חשב אפילו לבנות בו. למרות התמיהה הרבה שליוותה את הבניה, הפרויקט היה כל כך מוצלח שאנדו בנה לו כמה הרחבות בהמשך. המדרון הוא זה שהעניק את ההשראה לאנדו ולְשַׁטֵחַ אותו לא בא בחשבון.
הגישה של לא לשנות את האלמנטים בטבע אלא להשתמש בהם בתכנון המבנים שבנה הגיעה לאחד השיאים שלה במבנה יחיד במינו שנמצא באִיבׇּרַקִי שבאוסקה.
ויהי אור – טדאו אנדו וכנסיית האור
בשנת 1989 הוזמן אנדו על ידי כנסיה פרוטסטנטית לבנות כנסיה שתמוקם במתחם שלהם. אני לא יודעת אם הוא סיפר להם מראש שהוא לא מתכוון להתקין מנורות או כל גוף תאורה אחר במבנה, אבל בסופו של דבר העובדה הזו גרמה לכנסיה הזו להיות אחד מיעדי הביקור המרכזיים באיברקי (ולא מסיבות דתיות).
מקור האור היחיד הוא שני חריצים בבטון המזוין היוצרים צלב שאורכו כאורך הקיר ורוחבו כרוחב הקיר. הרעיון הזה של אור שחודר דרך קיר הבטון המוצק מבטא את הניגוד שבין הרוחני לבין החול, החומר, הגשמיות, החומריות שמתקיים אצל כל בני האדם. בנוסף, הכנסייה עצמה לא עמוסה בפרטים ובחפצים והמבנה ריק כמעט לגמרי למעט מספר מקומות ישיבה מצומצם. הסיבה לכך היא שחלל ריק משאיר מקום לדברים אחרים – לרוחניות שכעת יש לה מקום במבנה החשוך.
מבנה נוסף בו עושה אנדו שימוש באור טבעי בלבד הוא מוזאון צִ'יצ'וּ לאומנות באי נָאוֹשִׁימַה שכתבתי לכם עליו בעבר. המוזאון כולו נמצא מתחת לאדמה כדי לא להרוס את היופי הטבעי של האי. בהמשך אנדו החליט לשלב אלמנטים נוספים מהטבע בארכיטקטורה שלו ובמוזאון לתרבות העץ בהיוגו (The Museum Of Wood Culture) שילב עץ במבנה המוזאון המזכיר צורת תוף שהדרך עוברת דרכו.
עוד מבנה שטדאו אנדו ציפה בעץ היה הפתעה גם עבור אנדו עצמו: אחרי שסיים לבנות בית בחוף היוגו בתחילת שנות האלפיים, השכן של החלקה הסמוכה ביקש מאנדו לבנות גם לו משהו דומה. הארכיטקט בתגובה ראה בזאת הזדמנות לתת דרור למוטיב החיים שלו – היותו אח תאום. המבנה שבנה לשכן היה השתקפות מראה למבנה הראשון שבנה, אך את השני בחר לצפות בעץ. אולי בכך ביקש לומר שלמרות שהשניים לא עשויים מאותו החומר, בסופו של יום הם אותו הדבר.
איפה כדאי לראות יצירות של טדאו אנדו
נכון לכתיבת שורות אלו עדיין אי אפשר לבקר ביפן, אבל אם אתם בכל זאת רוצים להתרשם מהיצירות שלו – אנדו אחראי על לא מעט מבנים מרהיבים בכל העולם. הנה רשימה של כמה מקומות ששווה לשמור אם אתם מטיילים ליעדים הבאים:
טקסס, ארה"ב, Modern Art Museum of Fort Worth
אואחאקה, מקסיקו, Fundación Casa Wabi
נויס, גרמניה, Langen Foundation
טאיצ'ונג, טאיוואן, Asia Museum of Modern Art
סאול, קוראה, JCC (Jaeneung Culture Center)
שנגחאי, סין, The Poly Theater (האהוב עלי)
כמובן שזו רק רשימה חלקית ויש עוד מקומות רבים להתרשם בהם מיצירותיו של טדאו אנדו, הארכיטקט פורץ הדרך שחומר וקונספט תמיד משתקפים באופן מרתק במבנים שלו.
אל תפספסו את המבנים שלו כשאתם מגיעים ליפן!
No Comments